וואלה!

החזירו אותנו הביתה: חווית הצפייה בחצי גמר היורו אחרי שנה ללא כדורגל אמיתי

איטליה נתנה קונצרט של טוטאל פוטבול, ספרד החזירה אותה לגודל טבעי, אבל קרב הענקים על הדשא היה רק הדובדבן. שאול אדר מדווח מוומבלי על התפרצות הרגשות מרוב געגוע לכל מה שאיבדנו בשנת הקורונה, השער הכי רועש ששמע וההזדמנות הנדירה של אנגליה

שאול אדר, וומבלי
07/07/2021
תקציר ניצחונה של איטליה 2:4 על ספרד בפנדלים, חצי גמר יורו 2020 (ספורט1)

הרכבת לוומבלי נראתה ריקה מידי, שקטה מידי, כאילו היא לא מובילה לחצי גמר יורו או כל משחק גדול אחר באצטדיון. בקרונות ישבו אנשים עם דגלים אבל לא היתה את הדריכות של גמר גביע. בערב המשחק של איטליה מול אוסטריה באצטדיון זו היתה התמונה הכוללת. משחק טוב באווירה עצובה של טורניר הקורונה ללא קהל של אוהדים ממדינותיהם ביציעים כמעט ריקים.

ואז הרכבת הגיעה לוומבלי פארק וממרומי המדרגות נפרש אולימפיק ווי, דרך הגישה לאצטידון במלוא הדרה. הדרך היתה מלאה ודחוסה, רועשת ומתעמת. מתפקעת בציפיה למשחק כדורגל מול 60 אלף צופים, אולי קצת פחות, שרוצים לראות משחק אחרי שנה וחצי קשות וחורף נורא במיוחד. האיטלקים הסתדרו בצד אחד, הספרדים מולם וכל מי שלא קופץ הוא ספרדי/איטלקי ולהיפך וגם "ויוה אספניה" נגד "Il Canto degli Italiani" ההמנון האיטלקי כולל הכל.

כאן המנצח היה בנוקאאוט כחול. צופים נייטרלים, כלומר אני, שהגיעו לא בטוחים שההוצאה הכספית הגדולה היתה שווה את זה, התקשו לעצור את התרגשותם. הבנאליות של החיים במלוא הדרה אחרי שנה וחצי של הישרדות בלבד. אחרי משחק אחד בשנה וחצי וגם הוא, בלי להעליב, קולצ'סטר יונייטד מול אקסטר סיטי ללא קהל, המראה הזה היה מהיפים ביותר שראיתי בלונדון.

עוד בוואלה!

בונוצ'י: "זה היה המשחק הקשה בחיי". צפו בחגיגות ובהקדשות לספינאצולה

לכתבה המלאה
עצם קיום המשחק באווירה כזו היה אירוע מרגש(צילום: רויטרס)

היה כדורגל באנגליה מאז מרץ 2020 אבל עד אפריל 2021 כמעט ללא קהל, ללא רעש, כמעט ללא משמעות. ועכשיו המראה הזה של וומבלי מלא בשני שלישיו עם גושים גדולים של כחול ואדום, אחרי חורף של 1,700 מתים ליום באנגליה וסגרים מייאשים, עם נבחרות של שתי המדינות שנפגעו ראשונות באירופה, זה היה אות הפתיחה (יחד עם משחקי נבחרת אנגליה) לחזרה לחיים.

עבור רוב הצופים זה היה משחק ראשון או שני השנה, ועצם קיומו באווירה כזו כבר היה אירוע מרגש. עמוק אל תוך הלילה חזרנו אל אולימפיק ווי אל התור המסודר לרכבת עם תחושה של זכות גדולה לצפות במשחק שכזה. גם ללא משמעות הנלווית זה היה משחק ענק, לפרקים בלתי ייאמן באיכותו. עם המשמעות הדרמטית, שהנה חזרנו - אנחנו, לונדון, הכדורגל - זה היה ערב שנחרט בזיכרון לכל החיים.

כל כמה שנים מספק הכדורגל האירופאי תרבותי שינוי עצום. גרמניה הפכה מנבחרת מתועבת, גם ללא ההקשר ההיסטורי, ושנואה ברחבי העולם לנבחרת פופולארית. ספרד התת הישגית הנוראה הפכה לכוח מספר אחת בעולם בין 2008 ל-2012 ואיטליה, אותה ציניות בחולצה כחולה, אותו קטנציו מלווה גלגולים על הדשא, מרפק לפרצוף של לואיס אנריקה ודורות של מטראצי שגם כשהיה מלווה בכדורגל מצוין עדיין היה מרושע, היא הטוטאל פוטבול החדש. פתאום בית הספר לטקטיקות והכר הפורה לחשיבה והבנת המשחק מנוצל לא רק לעוד שכלול הגנתי והטרפת היריב אלא לכדורגל היפה ביותר מאז ברצלונה של פפ ומסי.

התצוגות של האזורי ביורו הביאו לרמת ציפיות ושבחים בעיתונות שבדרך כלל שמורים לאלופים גדולים בלבד. כתבו על כדורגל שוטף ללא תפקידים מוגדרים עם רוטציות על המגרש ורמת אימון נדירה. ציפו לניצחון קל, בעצם ניצחונות קלים עד לתואר, לכיוון הבא בכדורגל העולמי אחרי הלחץ הגרמני. במשך 45 דקות ראשונות זה נראה כמו הגזמה פרועה. ספרד לחצה את איטליה באופן מושלם וזו לא הצליחה לעבור את מרכז המגרש. זה היה מעניין ומעורר מחשבה איך הצליח אנריקה במקום שבו נכשלו אחרים, איך הוא כפה את הסגנון הספרדי על הנבחרת הדומיננטיות ביותר ביורו עד כה, והאם נבחרת ספרד רוצה או יכולה להבקיע שער מבלי לבעוט לשער כמעט.

ספרד החזירה את איטליה להיות איטליה(צילום: רויטרס)

כשאתה סוף סוף במשחק כדורגל, אתה רוצה להתלהב לא להתעניין. כן, אפשר היה לעקוב בעיניים קרועות אחרי פדרי ולהרהר לאן יגיע הכישרון הזה בעוד כמה שנים, אבל נראה היה שאיטליה חזרה להיות איטליה. לא רק שספרד שיבשה את המשחק של מאנצ'יני לגמרי, היא החזירה אותה להיות איטליה הרגילה. זו שבעצם מוכנה להסתגר מול ספרד חסרת החוד מבלי להתנצל.

ואז התחילו 45 הדקות מהגדולות שראיתי. איטליה שנתה את הגישה, והקהל שבמחצית הראשונה התחיל לשיר "איטס קאמינג הום" במחאה מנומסת והושתק על ידי שני הקהלים המעורבים, נסחף אל תוך המשחק. הגבלות הנסיעה מנעו מתושבי איטליה וספרד להגיע לוומבלי אבל זו לונדון, בה לכל לאום יש יייצוג נכבד וכך איטלקים וספרדים, המוני אנגלו-איטלקים שנראה והיו הקבוצה הגדולה ביותר ביציעים, יוצאי ספרד, אוהדים מזדמנים ששמו צעיף ובחרו נבחרת ללילה או יותר והמונים שהתגעגעו לכדורגל, הפסיקו לאכול, ולהעיר, ולהסתכל על הטלפון. כל התקפה ובמחצית השניה לא חסרו כאלו, לוותה ברעש הנכון. של תקווה ופחד והתרגשות והנה קייזה מול השוער והוא מסובב את הכדור, והמראה הזה, של כדור ברשת, אחרי השנה וחצי האלו. והרעש.

הייתי בכמה משחק כדורגל בימי חיי. הרבה יותר מאלף. ראיתי את נבחרת איטליה מנצחת במונדיאל 2006 בקרב צופים פשיסטים מרומא ו-120 דקות של "דוצ'ה דוצ'ה" ו"פאשי". ראיתי אין ספור משחקים בוומבלי מלא. ועדיין, כשהכדור נחת ברשת השאגה של "גול!" במבטא איטלקי היתה השער הכי רועש ששמעתי אי פעם במגרש כדורגל. בדקו ביוטיוב את הגול של גרוסו בחצי הגמר מול גרמניה ב-2006. ככה זה נשמע גם בוומבלי.

רועש כמו הגול של גרוסו. קייזה כובש(צילום: רויטרס)

ואז הגיעה איטליה, זו של הטוטאל פוטבול החדש לוומבלי. "הפורצה רגאצי" של האלפים מאחרי השער הצפוני הפך לקולות לא ברורים של התרגשות וציפיה. לפעמים של תדהמה ממש ממה שהיה על הדשא. כמה התקפות איטלקיות זרמו כאילו מעצמן לשער של אונאי סימון ונעצרו שם. באותו מקום אל אותו שער במחצית השניה של גמר האלופות של 2011, קיבעה ברצלונה של פפ ומסי את מעמדה ההיסטורי, איטליה עדיין רחוקה מאוד משם אבל להרבה מאוד רגעים היא נראתה באותה מדרגה היסטורית ועוררה את אותם רגשות.

היא היתה זקוקה ליריבה גדולה. ספרד, פעם הנבחרת חלשת האופי ביותר יחסית ליכולתה, הקרועה בין המחנות והלאומים השונים, זו שהתבטלה מול איטליה עד לדו קרב הפנדלים ב-2008, הפגינה משחק יוצא דופן של נחישות וריכוז. לא העניקה מתנות הפעם, לא נכנסה לפאניקה גם בפיגור והשיגה את השיוויון שהיתה ראויה לו. שם ביציע, בלי שדרים ופרשנים והתחושה שיש לדבר בכל רגע ולהסביר ולתאר ולציין ולהגיש ולהראות, ולקשקש ולקשקש ולקשקש אפשר היה לשקוע במשחק. אחרי שתיים שלוש דקות הרמתי את עיני והדקה היתה ה-89. אלו היו 45 דקות מהגדולות בחיי.

בים החילופים - 34 שחקנים נטלו חלק במשחק - כבר היה קשה לעקוב אחרי ההרכבים והמערכים ונראה שגם הקבוצות איבדו את הסדר הטקטי בהארכה ונותרה רק הלחימה. כמו שני מתאגרפים שהגיעו לסיבוב ה-12, וכבר לא מרגישים את הכאב, רק את הרצון שלא להפסיד. היו כל כך הרבה כדורים במרכז המגרש שכמעט הובילו להתקפה שתביא הכרעה אבל בסוף של דבר זה לא קרה. הצופים קיבלו עוד מנת דרמה אחרונה ומוראטה שבמשך כל הטורניר נאבק בגורלו, נכנע. בערב שלא היה אמור להיות כזה כי שתי נבחרות לאומיות, בסוף עונה חסרת תקדים אחרי אסון עולמי לא יכולות לשחק ברמה כזו, באינטנסיביות שכזו לאורך 120 דקות, ז'ורז''יניו שלח את איטליה לגמר.

כמו שני מתאגרפים שהגיעו לסיבוב ה-12 וכבר לא מרגישים את הכאב(צילום: רויטרס)

היום תתייצב אנגליה באותו מקום ומעמד בזכות שינוי בסדר גודל דומה בתרבות הכדורגל שלה. לא בטוח שגארת' סאות'גייט הוא המאמן הגדול ביותר שיש באנגליה היום אבל הוא המאמן המתאים ביותר לנבחרת בגלל האישיות שלו. הוא קיבל את התפקיד רק כי הוא היה שם כשקודמו, סם אלרדייס, נחשף כמושחת על ידי הטלגרף. ביג סם לא היה הראשון בשורה של מאמני נבחרת שראו בה מקור להתעשרות.

פאביו קאפלו, מאמן גדול בהרבה מביג סם, היה יותר ביג סם מאלרדייס ושיווק חלטורות במסיבות עיתונאים למרות משכורות העתק שקיבל. רוי הודג'סון, יצא לשייט על הסיין במקום לצפות בנבחרת איסלנד ביורו 16. בנבחרת שבה משחקים מנהיגים כמו ראחים סטרלינג ומרכוס ראשפורד חובה שגם המאמן יהיה נקי וממוקד. זה הבסיס שמאפשר לאנגליה להתמודד בחצי גמר היורו.

עוד מעט יוסרו ההגבלות לגמרי בבריטניה ומי יודע מה יקרה אז. אולי המשחק הזה היה הלילה הראשון של שיבה מלאה לחיים או הזדמנות נדירה ליהנות מכדורגל לפני הגבלות נוספות. אולי הכדורגל יחזור הביתה ואולי לא. בכל מקרה, היורו הזה החזיר הרבה ממה שאבד בשנה האחרונה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully