וואלה!

גירש את השדים שלו, ושל כל האומה: האיש מאחורי התחייה של נבחרת אנגליה

גארת' סאות'גייט סוף סוף שם מאחוריו את החמצת הפנדל הגורלית ביורו הביתי ב-1996, ועכשיו המאמן האפרפר שהגיע לתפקיד בטעות ושינה את נבחרת שלושת האריות מקצה לקצה, יוצא לראשונה ביורו הנוכחי מוומבלי בידיעה שכל דבר פרט להגעה לגמר כבר יהיה פספוס מטורף

תקציר: נבחרת אנגליה גוברת 0:2 על גרמניה בשמינית גמר היורו בוומבלי (ספורט1)

כמה זמן תומאס מולר רץ מהחצי, לבד מול ג'ורדן פיקפורד? 3 שניות? אולי 30? זה יכול היה להיות גם 3,000. זה לא משנה. התוצאה הסופית של האירוע הזה הייתה ברורה. בדקה ה-81, ביתרון 0:1 לאנגליה על גרמניה, החלוץ המנוסה שמצא את הרשת 10 פעמים במונדיאלים השונים היה אמור לכבוש שוב.

כן, גם כי הוא טוב. ממש טוב אפילו. אבל גם כי זו גרמניה, וכי היא נגד אנגליה וככה זה אמור להיות. לזה התרגלנו. ראחים סטרלינג, ה-גיבור הגדול של אנגליה, האיש שהושמץ, זה שרצו לזרוק אותו מההרכב כל כך הרבה פעמים, הסמל לכך שצעירים מבטיחים מהפרמיירליג זוכים ליותר מדי הייפ ולא מביאים את הנבחרת לשום מקום - הוא ולא אחר כבש רק חמש דקות קודם לכן את שער היתרון, השלישי שלו בטורניר, הכובש היחיד של אנגליה עד לאותו רגע.

אבל כשסטרלינג מסר כדור רך אחורה, והאברץ חטף ושלח את מולר לאחד-על-אחד, כל השדים מהעבר הציפו את אוהדי נבחרת אנגליה והכוכב של מנצ'סטר סיטי ניצב כפסע מגורל דומה לזה של דייויד בקהאם ב-1998 - אויב העם. אלא שהפעם, לשם שינוי, מולר פספס את המסגרת איכשהו, בניגוד לכל היגיון שהכרנו משתי הנבחרות האלו, כל אחת לחוד ושתיהן גם יחד. ארבע דקות אחר כך, הראש של הארי קיין הבטיח לאנגליה את הניצחון הכי גדול שלה מאז ה-30 ביולי 1966. אתם לא צריכים שנספר לכם מי הייתה היריבה אז, נכון?

עוד בוואלה!

כשאנגליה התחפשה לגרמניה הישנה: סיכום שמינית הגמר בוומבלי

לכתבה המלאה
בניגוד לכל היגיון שהכרנו משתי הנבחרות האלה. מולר מחמיץ (צילום: רויטרס)

לא קל להיות אוהד של נבחרת אנגליה. לא לי באופן אישי (בית ארגנטינאי. אל תשאלו) ולא לאף אחד באופן כללי. עד אתמול, לנבחרת הזו, שכמעט תמיד מפוצצת בכישרונות, הבטחות ואוהדים שיכורים, היה ניצחון נוקאאוט אחד בכל ההיסטוריה של אליפויות אירופה. אחד! גם הוא הושג על כר הדשא של וומבלי, מול ספרד בדו קרב פנדלים ברבע גמר יורו 1996. זה קרה כל כך מזמן, שאת הפנדל האחרון של לה רוחה החטיא אז מיגל אנחל נדאל. האחיין שלו היה אז בן 10 והיום כבר יש לו 20 תארי גרנד סלאם.

מאז, כישלון רדף כישלון, כולל הפסד בפנדלים ב-2004 לשוער הפורטוגלי נטול הכפפות ריקרדו, הפסד בפנדלים לפאננקה של פירלו ב-2012 ואפילו הפסד לפאקינג איסלנד ב-2016.

וזה לא שבמונדיאלים המצב היה הרבה יותר טוב. מאז ה-2:4 ההוא על מערב גרמניה, רשמה הנבחרת באדום-לבן ניצחונות דחוקים בנוקאאוט על בלגיה וקמרון ב-1990 (שניהם בהארכה), 0:1 מרשים על היריבה הגדולה השנייה ארגנטינה בשלב הבתים של 2002 ועוד קצת פה ושם, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. בחצי הגמר האחרון, נגד קרואטיה, היא כבר הייתה ביתרון והצליחה להפסיד ולפספס צ'אנס ענק.

עוד בוואלה!

בתקשורת האנגלית התענגו על מפלת הגרמנים: "צפו באוהדים שלהם שבורי לב"

לכתבה המלאה
הצליח לגרום לשחקניו להאמין. גארת' סאות'גייט (צילום: רויטרס)

וכך, כל הזיכרונות וההיסטוריה התנקזו לאתמול, לוומבלי הביתי והגועש, למשחק שאם היה נגמר ב-0:4 לגרמניה אף אחד לא היה מופתע הבוקר. התוצאה הסבירה יותר הייתה תיקו מייאש וניצחון גרמני בפנדלים, כמו שכולנו מכירים ואם מולר שם את הרגל בזווית שונה ב-10 מעלות, זה כנראה מה שהיה קורה.

אבל זה לא קרה ועכשיו מגיעה המשימה הגדולה הבאה של גארת' סאות'גייט. אתמול הוא לא רק גירש שדים של אומה שלמה, אלא גם של עצמו כמובן - האיש ששלח את אנגליה החוצה מהיורו הביתי לפני 25 שנה, through the south gate, כמו שהאנגלים אוהבים לומר במרירות.

המאמן האפרפר, שנחת לתפקיד בטעות, הצליח בשנים האחרונות לגרום לשחקנים שלו להאמין שהרוחות של שירר ואואן, פירס ואינס, גאזה ובקהאם לא משפיעות עליהם ושאין קשר לכישלונות העבר ומשחקי ההווה. בהובלת סאות'גייט, אנגליה ספגה בשמינית גמר המונדיאל האחרון שער שוויון מול קולומביה בדקה ה-93, קלאסי להתפרקות, אבל הצליחה לנצח בפנדלים. כן, לראשונה מאז ספרד ב-1996 (ואחרי חמישה הפסדים רצופים).

להוריד את החבר'ה שלו לקרקע אחרי הניצחון אתמול יהיה לא פשוט, ואם אנגליה, שיוצאת בפעם הראשונה והאחרונה בטורניר הזה מוומבלי (לרומא) תפסיד דווקא לאוקראינה או אחר כך לדנמרק/צ'כיה, זה יהיה פספוס מטורף, אבל פתאום הכל נראה הרבה יותר אפשרי והגיוני. כמו בנבחרת נורמלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully