וואלה!

כשאנגליה התחפשה לגרמניה הישנה: סיכום שמינית הגמר בוומבלי

יוגי לב הקדיש את חייו לשינוי התדמית האפרורית של גרמניה, גם אם מורשתו נפגמה בשנים האחרונות. אתמול הוא סיים קדנציה בת 15 שנה דווקא מול נבחרת שהתעקשה להידמות לגרסה הגרמנית הקודמת, כדי שגארת סאות'גייט ישלים נקמה אחרי רבע מאה

תקציר: נבחרת אנגליה גוברת 0:2 על גרמניה בשמינית גמר היורו בוומבלי (ספורט1)

ראחים סטרלינג תפס את הראש בידיו, וכבר היה מוכן לרדת על הברכיים. איבוד הכדור שלו הוביל למתפרצת מהירה, והנה לכם תומאס מולר דוהר לבדו מול ג'ורדן פיקפורד. מה הסיכוי שהוא יחמיץ? שער היתרון שהבקיע סטרלינג עצמו דקות ספורות קודם לכן הרגיש לפתע כמו זכרון די רחוק מבחינתו.

ובכן, סטרלינג לא ידע זאת באותו רגע, אבל ההיסטוריה היתה דווקא לצידו. העניין הוא כי מולר מעולם לא הבקיע באליפות אירופה. לא ב-2012, לא ב-2016, וגם לא עכשיו. למעשה, מאחר והוא לא מצא את הרשת גם במונדיאל הכושל ברוסיה, שעריו האחרונים בטורניר גדול הובקעו ב-1:7 על ברזיל בחצי הגמר ב-2014. וזה כבר באמת זיכרון די רחוק. זה היה הטורניר האחרון בו שימש האנסי פליק כעוזרו של יואכים לב, וגרמניה הניפה בגאווה את הגביע. מאז, העסק רק הלך והתדרדר, ועכשיו - באופן סמלי מאוד - זה הזמן של פליק לרשת את לב. אולי אז גם מולר ישוב לכבוש.

פליק החזיר, כידוע, את מולר לכושר פנטסטי בבאיירן מינכן, וזה שיכנע בסופו של דבר - באיחור רב מאוד - את לב לשנות את החלטתו הנמהרת לנפות אותו, ביחד עם מאטס הומלס וג'רום בואטנג, לצמיתות במרץ 2019. בואטנג עדיין נותר בחוץ, אבל שני הכוכבים האחרים שבו כדי לתפוס מיידית פיקוד. ולשניהם היה טורניר טוב, באופן יחסי. המצב היה חמור הרבה יותר בלעדיהם.

אלא שלגורל יש חוש הומור מפותח, והוא מיסגר את הטורניר הבעייית של גרמניה ביורו 2020 עם שתי פעולות כושלות שלהם. זה התחיל עם השער העצמי של הומלס שהוביל להפסד 1:0 לצרפת, ונגמר עם ההחמצה האומללה של מולר אתמול כאשר היה קל יותר להבקיע.

עוד בוואלה!

יוגי לב נפרד מגרמניה עם עוד מפלה: "היינו צריכים לנצל את ההזדמנויות"

לכתבה המלאה
מעולם לא כבש ביורו. תומאס מולר (צילום: רויטרס)

אז במקום סטרלינג, היה זה תורו של לב לתפוס את הראש. במסיבת העיתונאים הוא האשים את שחקניו בהחמצות שהובילו להדחה, אבל זה היה גם חסר טאקט, וגם לא מדויק. אחרי הכל, הצ'אנס הגדול של מולר נבע מטעות מקרית. הגרמנים התקשו מאוד לייצר מצבי הבקעה בזכות עצמם במהלכים מסודרים לאורך כל הטורניר, למעט המשחק מול פורטוגל אשר העניקה משום מה חופש פעולה מוחלט לרובין גוזנס ושילמה את המחיר. נגד צרפת, הונגריה ואנגליה, הנסיונות היו כאוטיים, ללא מחשבה מיוחדת - וזו חרפה כאשר מדובר בסגל כה עמוק ואיכותי.

להחלטות טקטיות היתה השפעה לא מבוטלת על הפיאסקו. הבחירה לעבור למערך 3-4-3 סטייל אטאלנטה הועילה מאוד לגוזנס, אבל הכריחה להסיט את יוזואה קימיש - אולי הקשר המרכזי הטוב בעולם - לתפקיד שחקן אגף אותה לא מילא מעולם, כי כאשר שיחק כמגן ימני בבאיירן היה זה במסגרת רביעיה אחורית. זה שבר את הצמד המושלם עם ליאון גורצקה, אשר סבל בכל מקרה מפציעה בתחילת הטורניר, ואת השלישיה האידיאלית על הנייר עם טוני קרוס. הנעת הכדור לא היתה תכליתית במיוחד, בעוד שלישיית הבלמים לא היתה יציבה מספיק.

ואולם, מעל הכל בלטה המצוקה הפסיכולוגית. מאז הגיע לנבחרת ב-2004, תחילה לצידו של יורגן קלינסמן, היה אחראי לב למהפכה התודעתית. תדמית הגרמנים השתנתה ממכונה אפרורית ומשעממת לחבורה שמחה ומלהיבה. וזו היתה גם התחושה בחדר ההלבשה, לפי העדויות של הכוכבים המעורבים. עם זאת, תרומתו הדומיננטית של לב היתה סגנונית, כי מבחינת יחסי אנוש הוא מעולם לא היה עילוי.

על ההיבט המנטלי היה אחראי בעיקר פליק, ובלעדיו החיוכים דעכו ונעלמו. די להיזכר בפלגנות שאיפיינה את הסגל ב-2018, ומאז - גם ללא מסוט אוזיל - לא חל שיפור משמעותי. הנטיה של לב להאשים את חניכיו, שבאה לידי ביטוי לא רק אתמול, חידדה את המצוקה.

עוד בוואלה!

בתקשורת האנגלית התענגו על מפלת הגרמנים: "צפו באוהדים שלהם שבורי לב"

לכתבה המלאה
להחלטות טקטיות היתה השפעה לא מבוטלת על הפיאסקו. יוגי לב (צילום: AP, Frank Augstein)

לא הכל היה שחור, כמובן. למשל, ג'מאל מסיאלה זכה לשבחים גדולים מצידו של הבוס על שמונה הדקות הראשונות בטורניר נגד הונגריה. המשחק באמת היה קצת יותר מסודר עם הכוכב בן ה-18 של באיירן על המגרש, אם אפשר להסיק מסקנות כלשהן על סמך הופעה כה קצרה. אבל כאן המקום לשאול - מדוע לא קיבל מוסיאלה הרצה קצת יותר משמעותית אתמול בוומבלי.

הוא הרי חצי בריטי, ייצג הנבחרות הצעירות של אנגליה עד לפני שנה, ועשה הסבה בפברואר האחרון בעיקר בזכות שיכנועים של לב ופליק. לקרב מול אנגליה, ועוד בלונדון, היה עבורו משמעות מיוחדת מאוד, ולא צריך להיות גאון בפסיכולוגיה כדי להבין זאת. אז אולי היה מוגזם לזרוק את הנער להרכב הפותח, אבל כאשר נקלעה גרמניה לפיגור והיתה זקוקה לרעיונות חדשים, הוא היה אמור להיות השם הראשון. אלא שהמאמן המתין עד הדקה ה-87, כאשר התוצאה האמירה ל-0:2 והכל היה אבוד - ואז שלח למגרש את אמרה ג'אן (!!!!) ואת לירוי סאנה. מוסיאלה נכנס רק בזמן פציעות, ובקושי נגע בכדור.

האבסורד הזה היה אקורד הסיום לקדנציה בת 17 שנה, מתוכן עשור וחצי כמאמן ראשי. לב ייזכר לתמיד כאחד המאמנים הלאומיים הגדולים בתולדות הכדורגל העולמי, אבל הוא ממש לא ידע לפרוש בזמן, וגם לא הפנים את מגבלותיו אחרי הפרידה מעוזרו. אפשר היה לסיים את הרומן בטונים אחרים ובמועד אחר, והשאיפה להעניק לו מתנת פרידה נאה ביורו 2020 התבררה כלא מציאותית.

נקם בגרמניה בסגנון שלה. גארת' סאות'גייט (צילום: AP, Frank Augstein)

מבחינת המאמנים היה אתמול מפגש של ניגודים, כי לב הודיע כבר לפני מספר חודשים על עזיבתו בתום הטורניר, בעוד גארת סאות'גייט קיבל בדיוק לפני שמינית הגמר הארכת חוזה עד אחרי מונדיאל 2022. פרשנים רבים בממלכה ביקרו את ההתאחדות על חוסר הרצון להמתין לתוצאות האליפות, או לפחות הקרב מול גרמניה, בין היתר כי הכעס הציבורי על ההרכבים של המאמן היה עצום. ואתמול הוא הגדיל לעשות כאשר הותיר את כל השחקנים היצירתיים על הספסל, עם הרכב שהרגיש זהיר מאוד במקרה הטוב ופחדני במקרה הרע.

מאז תחילת היורו אין שימוש בג'יידון סאנצ'ו, שהיה יכול לזהור אתמול מול עמיתיו לבונדסליגה, אך הפעם נדחקו הצידה ביחד גם פיל פודן, מייסון מאונט וג'ק גריליש. לראשונה בטורניר, חזר סאות'גייט למערך עם שלושה בלמים כמו במונדיאל ברוסיה, עם קייל ווקר וקיראן טריפייר ביחד מצד ימין. אם תרצו, היה כאן נסיון מכוון ומחושב להידמות לגרמניה בגרסתה הישנה, מהעידן שלפני יוגי לב. המטרה היתה לשחק ללא אלתורים וסיכונים. המשמעת היתה בראש סדר העדיפויות, אפילו יותר בהשוואה לשלב הבתים אותו סיימו האנגלים עם שני שערי זכות וללא שערי חובה.


לאנגלים יש טראומה לאומית ארוכת שנים מהמפגשים עם גרמניה, אבל לסאות'גייט היתה, כידוע, טראומה אישית כואבת. הוא זה שהחמיץ את הפנדל הגורלי בדו קרב בחצי גמר יורו 96, והדחיה של הטורניר הנוכחי בשנה רק הפכה את זה לסמלי יותר. 25 שנה בדיוק אחרי הטרגדיה הספורטיבית ההיא, התייצב סאות'גייט כדי לנקום - והוא רצה לעשות את זה בסגנונם של הגרמנים.

המפתח של סאות'גייט הוא בקישור האחורי. דקלאן רייס מול קאי האברץ (צילום: רויטרס)

בהרכב ההוא של אנגליה לפני רבע מאה ליהטטו ביחד פול גאסקוין וסטיב מקמנמן. פול אינס היה הקשר האחורי היחיד, ודייויד פלאט שיחק - תאמינו או לא - כמגן ימני בהיעדרו של גארי נוויל המושעה. ההרפתקנות הזו לא היתה עוברת אצל סאות'גייט המאמן. הוא רוצה משהו אחר לגמרי, ושחקני המפתח שלו הם צמד הקשרים הדפנסיביים - דקלאן רייס וקלווין פיליפס.

האם זו באמת הדרך הנכונה? לו מולר היה מדייק, היו מדברים על זה אחרת. לו פיקפורד לא היה עוצר בזינוק פנומנלי את הטיל של קאי האברץ בתחילת המחצית השניה, היו מדברים על זה אחרת. ואולם, בשורה התחתונה, מספר הזדמנויות ההבקעה של היריבה צומצם למינימום, והמכונה האנגלית האפרורית והמשעממת המתינה בסבלנות לצ'אנסים שלה שהגיעו בסופו של דבר. זה לא היה יפה, אבל המזל והשכל פעלו באותו כיוון, הנקמה המתוקה הושלמה, ועכשיו רק אוקראינה, ואז דנמרק או צ'כיה, מפרידות בין האנגלים לגמר.

אפשר לא לאהוב את זה, ואולי אפילו צריך לא לאהוב את זה, אבל יהיה זה די מצחיק אם אנגליה תזכה במדליות הזהב כשהיא מתחפשת לגרמניה מודל 96' - בדיוק אותה תדמית אותה התעקש לב למחוק לגמרי מהתודעה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully