זה התחיל עם אפו המדמם של לואיס אנריקה, בזמן הפציעות ברבע גמר מונדיאל 94' במסצ'וסטס. רוברטו באג'ו העלה את איטליה ליתרון 1:2 עם שער דרמטי בדקה ה-88, אבל הספרדים דווקא היו עדיפים במחצית השניה, וסירבו להיכנע. בזמן פציעות שלח אנדוני גויקוצ'אה מסירת רוחב שיועדה ללואיס אנריקה, וכוכב ריאל מדריד (כן, הוא עדיין שיחק בסנטיאגו ברנבאו באותה תקופה) ראה את ההזדמנות האחרונה להשוות ולכפות הארכה. הוא לא הגיע לכדור, כי פניו פגשו מרפק עוצמתי של ממאורו טאסוטי. השופט ההונגרי שאנדור פול היה אמור לשרוק לפנדל, אבל המשרוקית שלו שתקה, והמחאות הקולניות של כל שחקני ספרד לא הועילו, למרות הדם הרב שזלג.
טאסוטי הושעה בדיעבד מ-8 משחקים בידי ועדת המשמעת של פיפ"א, החמיץ את המסע לגמר והעיד: "זה היה עונש אכזרי. הייתי בן 34, ואי אפשר היה לתקן את הפספוס". אלא שהספרדים ממש לא ריחמו עליו. מבחינתם, זו היתה הוכחה ברורה ונחרצת לכל התכונות הרעות של הכדורגל האיטלקי. מאז ומתמיד, משוכנעים בספרד כי החבר'ה מארץ המגף הם תחמנים ושקרנים ציניים, שמשחקים מלוכלך, עושים עבירות בסתר, משחדים שופטים, מושכים זמן, ובקיצור הורסים את המשחק ככל הניתן על מנת להשיג ניצחונות. התדמית הזו השתרשה עוד ב-1934.
המונדיאל הראשון שנערך על אדמת אירופה לא נמצא בתודעה הקולקטיבית של אוהדים ברחבי תבל, אבל בספרד הוא הותיר צלקת היסטורית חשובה. בניטו מוסוליני רצה להבטיח כי איטליה תזכה בטורניר הביתי, וכל האמצעים היו כשרים. ספרד נתפסה כנבחרת איכותית יותר לקראת רבע הגמר בפירנצה, והמארחת הפעילה את כל הטריקים הקבועים. איטליה כיסחה את שחקני היריבה, ובמיוחד את השוער המפורסם שלה ריקארדו סאמורה שהוטרד ללא הפסקה ונפצע בסופו של דבר. השופט התעלם מהבעיות, והקרב ב-31 במאי בפירנצה הסתיים בתיקו 1:1, והותיר את הספרדים חבולים במיוחד.
לפי החוקים באותם ימים, כבר למחרת, ב-1 ביוני, נערך משחק חוזר באותו האיצטדיון, וסאמורה הפגוע כבר לא נטל בו חלק. דקות אחרי שריקת הפתיחה הוכשל כריסנט בוסק הספרדי ברחבה ונפצע קשה, אבל השופט לא שרק לפנדל. איש לא שמע אז על חילופים, והספרדים נותרו בנחיתות מספרית לאורך כל המשחק. הם בכל זאת כבשו פעמיים, אבל השערים נפסלו - בעוד השער האיטלקי הבודד אושר, והכחולים ניצחו 0:1. הם זכו לבסוף במדליות הזהב, והזעם הספרדי לא ידע גבול. הסלידה מהכדורגל האיטלקי היתה ונותרה חזקה מאז.
והאיטלקים רק העמיקו את הקרע ב-1982, על אף שהנבחרות כלל לא שיחקו זו נגדו זו. היה זה מונדיאל על אדמת ספרד, והאדומים חלמו על זכיה ראשונה בהיסטוריה. התקוות נגוזו בהופעה מביכה למדי, אבל דווקא האיטלקים, שנתפסו כנבחרת אפרורית לקראת הטורניר, חגגו את מדליות הזהב, בפעם השלישית בתולדותיהם. הצעקה המיתולוגית של מרקו טארדלי בגמר במדריד לא היתה נעימה לאוזניים של הספרדים. רגשי הנחיתות שלהם התעצמו.
ואז הגיע המרפק של טאסוטי. הפנים המדממות של לואיס אנריקה הגדירו את היריבות היצרית בין הנבחרות בתקופה שחלפה מאז. בכל פעם שהן נפגשות, מקשטות תמונות אלה את דפי העיתונים בספרד, כי זהו הסמל האולטימטיבי לרוע האיטלקי. זה בלתי נסלח, גם אם לואיס אנריקה עצמו כבר השלים עם טאסוטי. השניים לחצו ידיים לפני עשור, כאשר הספרדי אימן את רומא והאיטלקי היה עוזר מאמן במילאן. הם הסכימו להשאיר את החוויה מאחור, ואולי זה היה קצת יותר קל בעקבות שבירת המחסום הגדול שהתרחש ביורו 2008.
כי בדרך לזכיה ההיסטורית באליפות אירופה, ניצחה ספרד את איטליה - ועוד ברבע הגמר! האתגר היה עצום, למרות שהאדומים היו הרבה יותר טובים מהכחולים בכל פרמטר. מבחינה פסיכולוגית, הם עדיין היו האנדרדוג. ספרד היתה הלוזרית הנצחית, איטליה היתה אלופה העולם. ואולי החבורה של לואיס אראגונס הפגינה עליונות באיצטדיון ארנסט האפל בווינה, אבל זה עדיין נגמר ב-0:0 בתום 120 דקות. ורק כאשר ססק פברגאס הבקיע את הפנדל המכריע בדו-קרב, משהו התהפך לתמיד בתודעה. "הפנדלים האלה שינו את ההיסטוריה", אמר לימים הקשר, ודבריו קיבלו חיזוק בחלוף ארבע שנים.
ביורו 2012 נפגשו ספרד ואיטליה פעמיים, והפעם האדומים היו הפייבוריטים. כאלופי העולם ואלופי אירופה, הם היו הנבחרת הטובה בתבל ללא עוררין, אבל האיטלקים לא רצו להכיר במציאות הזו. בשלב הבתים, הם נתנו פייט פנטסטי, והובילו משער של אנטוניו די נטאלה שהחמיץ את אחד הפנדלים ב-2008. פברגאס, האויב מספר אחת של איטליה, דאג להשוות, אבל במובנים רבים היה זה הטורניר של אנדראה פירלו, והמאסטרו סחף את איטליה לגמר בקייב, שם שוב המתינה להם ספרד.
וזה היה קונצרט אמיתי. ספרד, שתיסכלה את האוהדים בהנעת כדור סתמית עד אז, התפוצצה עם 0:4 מוחץ. צ'אבי ואנדרס אינייסטה הכו את פירלו שוק על ירך בקישור, פברגאס בישל בתפקיד תשע מדומה את השער הראשון של דויד סילבה, והאדומים הגנו על הכתר באופן משכנע במיוחד. המטוטלת ההיסטורית עשתה תנועה משמעותית לכיוון ספרד.
המאזן השתנה שוב ביורו 2016, כאשר איטליה הלוחמנית של אנטוניו קונטה פגשה את ספרד בשמינית הגמר בפריז, וניצחה 0:2 בתצוגת תכלית שכללה שער של ג'ורג'ו קייליני. עם קישור שכלל את עמנואלה ג'אקריני ומרקו פארולו, היא טיאטאה מהמגרש את אינייסטה, פאברגאס וסילבה, ואפילו לא נזקקה לתרגילים המלוכלכים. הפצעים הספרדים נפתחו מחדש, ומזלם הם לא היו צריכים להמתין זמן רב כדי לנקום.
זה קרה במוקדמות המונדיאל האחרון, כאשר הגורל האכזרי שיבץ את היריבות המסורתיות באותו בית וקבע כי אחת מהן תיאלץ לשחק בפלייאוף. ספרד דאגה להעפיל ישירות בזכות 0:3 פנטסטי בסנטיאגו ברנבאו, מצמד של איסקו (זוכרים שהיה פעם שחקן כזה?) - והאיטלקים החמיצו את הטורניר אחרי הפיאסקו המהדהד מול שבדיה. כך נרשם אחד הפרקים העגומים ביותר בתולדות הכדורגל בארץ המגף, אבל שם גם נפתח הפרק החדש בניצוחו של רוברטו מאנצ'יני, שהביא תנופה גדולה שרק הלכה והתעצמה בשלוש השנים האחרונות.
אז מי הפייבוריטית עכשיו? לואיס אנריקה חייך לעצמו בוודאי כאשר טאסוטי - כיום עוזרו של אנדריי שבצ'נקו בנבחרת אוקראינה - הודח ברבע הגמר, אבל עכשיו יש לו הזדמנות נדירה להשלים את הנקמה בחלוף 27 שנה. מנגד, איטליה מוכנה עם כל התרגילים הקבועים, והיא גם משחקת כדורגל פנטסטי שמזכיר את הסגנון הספרדי דווקא. בחצי הגמר הזה ייכתב פרק חדש ובלתי נשכח בסאגה המרתקת הזו.