באוגוסט 1997 הזדמנתי למשחק פתיחת העונה בסריה א', בין אינטר לברשיה, בסאן סירו. זה היה גם משחקו הראשון של טל בנין באיטליה, אבל לא בגללו נגרר צוות שלם של "צ'אנל פור" הבריטי עד לסן סירו, כולל הפרשן, סר בובי רובסון. איטליה היתה אז מרכז הכדורגל העולמי, באינטר שיחק גדול כדורגלני תבל רונאלדו (הברזילאי), ובפרמייר-ליג כבר החלו לשחק טובי הכדורגלנים האיטלקים. מה שהדהים יותר מכל היתה העובדה שכמה שעות לפני המשחק נהרגה הנסיכה דיאנה מתחת לאחד הגשרים שעל הסיין בפריז, וכל מה שאנגלים בבית חשו היתה תוגה על מות הנסיכה האהובה. ועדיין צ'אנל פור התעקש לשדר את המחצית השנייה, כשהשדר מנסה לשמור על איפוק בכל פעם שעלה על שפתיו שמו של בלם ברשיה, ג'יאקומו דיאנה בן ה-18, שהיה שומרו האישי של רונאלדו ונגע במשחק הכי הרבה פעמים בכדור. אלוהים אוהב כדורגל, מסתבר, ובאותו יום הוא ממש התעלל באנגלים.
עוד בוואלה!
בפרספקטיבה של שנים זה היה שיא השפל של הכדורגל האנגלי, ולא סתם התעקשו האנגלים לשדר ביום אבלם משחק ליגה לא משמעותי בסריה א', כי זה היה מאוד מסחרי. אלה היו השנים שבהם הכדורגל האיטלקי היה מרכז העולם והסריה א' הייתה הליגה היוקרתית ביותר. בגמר גביע האלופות ב-1985, נפגשו יובנטוס וליברפול. ביובה שיחקו מישל פלאטיני, גדול כדורגלני תבל בעת ההיא, וזביגנייב בונייק, גדול שחקני פולין. על הספסל של ליברפול ישב יאן מולבי הדני. חוץ ממנו היו לליברפול רק שחקנים בריטיים, וליברפול בעת ההיא היתה אחרי תור זהב שבו שלטה באירופה. האיטלקים שברו את השוק. הקבוצות האנגליות היו צריכות להקים את הפרמייר-ליג העשירה כדי להעביר את מרכז הכובד אליהם והן פיתו שחקנים איטלקים, בכירים ביותר, בהרבה כסף, כדי לצאת מתחום המגף.
עד אז, הגאווה האיטלקית לא הרשתה להם לעשות זאת. לשחק בליגות אחרות היה משפיל עבורם. הבעיה היא שבאיטליה לא היה מספיק כסף כדי להחזיק את הכוכבים. אנדראה סילנצי, חלוץ בינוני מטוריניו, היה הראשון שחצה את התעלה מערבה וחתם בנוטינגהאם פורסט בקיץ 1995. קיץ אחריו הגיעו פבריציו רבאנלי (מיובה) וג'אנלוקה פסטה (מאינטר) כדי לחזק את מידלסבורו, ג'אנלוקה ויאלי (מיובה) וג'אנפרנקו זולה (מפארמה) כדי לחזק את צ'לסי. הרבה יותר איטלקים שיחקו
בפרמיירליג משחקנים אנגלים בסריה א', ולא בגלל הכסף. האיטלקים כמעט ולא נגעו באנגלים, עניין של רמת כדורגל. ג'ימי גריבס ניסה משהו בתחילת שנות ה-60, ואילו ג'ון צ'ארלס ואיאן ראש היו וולשים, לא אנגלים.
גם בארץ התפתח זלזול מופגן באנגלים, בעיקר כשאבי רצון - כהן הכדורגל האיטלקי בישראל - מצא מקלדת כדי לקדש את המצאת הכדורגל על ידי אריגו סאקי. התפיסה לפיה כדורגל משחקים במילאן במערך של 2-4-4, עושים לחץ אזורי ולא שומרים אישית, ומניעים כדורים ולא משחקים בעט ורוץ, הפכה לדברי אלוהים. ולא היה צריך את רצון כדי להבין את זה.
בין ההפסד של ליברפול בגמר גביע האלופות ב-1985 לניצחון המדהים של מנצ'סטר יונייטד על באיירן בגמר 1999, לא הייתה קבוצה אנגלית בגמר גביע האלופות/ליגת האלופות, ולא רק בגלל שהקבוצות האנגליות היו מושעות לכמה שנים, בגלל אותו גמר ב-1985 ("אסון הייזל"). לאיטלקים היו בזמן הזה הופעות ב-10 גמרים, בחמישה מהם הם ניצחו. האיטלקים פשוט שיחקו כדורגל מודרני והאנגלים המשיכו להתעקש על כדורגל בסיסי. רק "המהגרים" שזכו לרישיון העבודה הבריטי, בעל התנאים המחמירים, התחילו לשנות את הכדורגל המקומי, בוודאי המאמנים שהגיעו מאיטליה, ארגנטינה, גרמניה או צרפת.
וכשהכסף התחיל לנצח, ומסי ורונאלדו התנחלו בספרד, הליגה האיטלקית כמעט ונעלמה מהמפה, בניגוד גמור לנבחרת שלה. כלומר, במאבק בין שתי הנבחרות, הופיע ביניהן תמיד הכדורגל השורשי. לאיטליה היו תמיד נבחרות עם הגנות אימתניות, עם קשיחות בלתי מתפשרת, עם המון תשוקה ועם כדורגל שהחזיק בכדור. אנגליה התברברה בין סגנונות - בגלל הליגה - ובין הנבחרות נפער פער. למעשה, בשמונת המשחקים בין הנבחרות במסגרת רשמית - הן מעולם לא נפגשו בגמר, מכיוון שאנגליה היתה בו רק פעם אחת מול מערב גרמניה - ניצחו האנגלים רק פעם אחת, ניצחון פירוס.
זה קרה ב-1977 במוקדמות מונדיאל 1978. שתי הנבחרות הוגרלו לאותו בית מוקדם ושתיהן איבדו נקודות רק במשחקים ביניהן. איטליה ניצחה את כל המשחקים, אנגליה הפסידה באיטליה וכשנפגשו בוומבלי, היו האנגלים זקוקים לניצחון רב שערים וניצחו רק 0-2. אצל האנגלים שיחק קווין קיגאן, את מרכז ההגנה האיטלקי החזיק עדיין פאקטי.
איטליה נסעה למונדיאל ואנגליה נשארה בבית פעם שנייה ברציפות. בשאר המשחקים ביניהן, איטליה לא הפסידה, ניצחה בפנדלים ביורו 2012, ניצחה במונדיאל 2014 (באלוטלי, זוכרים?), מונדיאל שבו שתיהן הושפלו בבית המוקדם, ובכלל: ב-60 השנים האחרונות שיחקו הנבחרות זו מול זו 19 פעמים, 4 פעמים ניצחה אנגליה - וכאמור רק פעם אחת במסגרת רשמית - ו-11 פעמים הפסידה.
בעשור האחרון השתנתה המגמה, ולמרות הרנסנס בכדורגל האיטלקי, 6 פעמים היו קבוצות אנגליות בגמר ליגת האלופות, פעמיים הו גם זכו (כולל העונה בגמר כל אנגלי) ואילו האיטלקים שלחו פעמיים את יובנטוס לגמר, ופעמיים היא הפסידה. בפרמיירליג תמצאו שלושה שחקנים איטלקים בלבד, כולם מתאזרחים (שני ברזילאים וניגרי) ואילו בסרייה א' יש שלושה אנגלים בלבד, בעצם שניים (אשלי יאנג עזב את אינטר) וטומורי של מילאן הוא בעצם קנדי. האנגלים נהנים לשלוח את שחקניהם להתחשל בגרמניה, טוכל וקלופ מנחילים את הכדורגל שלהם בממלכה, וכדורגלנים איטלקים מעדיפים לעשות כסף במקומות אחרים.
לגמר הזה, גמר היורו, יש מילה אחת מצוינת באנגלית כדי לתאר אותו: clash (התנגשות). בכדורגל נבחרות מתעוררים בדרך כלל רגשות על בסיס היסטורי, שבטי, אורבני. במשחק הזה מתעוררת ההגמוניה ועושה כוחות. אנגליה מול איטליה הוא מפגש בין אסכולות, בין תפיסות עולם שונות, בין סאקי לרובסון, בין קאפלו לפרגוסון. רוברטו מאנצ'יני, שהגיע לעונה אחרונה כשחקן בלסטר, ובקושי שיחק, מכיר את זה היטב, בוודאי לאחר שזכה עם מנצ'סטר סיטי כמאמן בתואר האליפות הראשון בסדרה הנוכחית. ויאלי, שיושב על הספסל, מכיר זאת אפילו טוב ממנו. לשחק באנגליה זה לא פשוט, בוודאי מול אנגלים, אבל שניהם מייצגים את הכדורגל האיטלקי האיכותי שנגע באנגליה. הקרב הזה הולך להוציא את המיטב משתי הנבחרות, וגם כמה רגשי נחיתות.