ג'אן פיירו ונטורה. כן, היה אחד כזה פעם, לא לפני המון זמן אפילו. רגע לפני שנבחרת איטליה עולה אל כר הדשא בוומבלי למשחק הגמר של יורו 2020, כדאי להיזכר במר ונטורה. מדובר באחד המאמנים הכושלים בתולדות הסקוודרה אזורה. הוא לא הצליח להעפיל למונדיאל 2018 - וכך לראשונה זה 60 שנה איטליה לא הייתה בגביע העולמי.
ונטורה הוריד את המותג של הכדורגל האיטלקי לשפל שלא נודע כדוגמתו. הנבחרת שלו הייתה איומה, חלשה, רופסת, משעממת. לא הגנה עם מתפרצות רצחניות, לא לחץ מטורף סביב עיגול האמצע, לא מלקחיים קטלניים באמצעות האגפים. כלום, פשוט כלום. ואיטליה נשארה בבית, עם תחושה שמשהו חייב להשתנות באופן דחוף.
חלפו שנתיים ואפילו שלוש. ונטורה נעלם (התבזה בארבעה משחקים בקייבו, נכשל בניסיון לעלות עם סלרנטינה לסרייה A), אבל נבחרת איטליה חיה ובועטת. כל שחקן עומד בעמדה שלו ויודע מה הוא צריך לעשות, את לורנצו אינסינייה כבר לא משאירים על הספסל במאני טיים, איטליה משחקת כדורגל טוב, וגם אם לא הכל קל או עובד כמו בתוכנית - יש תגמול על העבודה הקשה.
כשמסתכלים על הדרך של איטליה לגמר, קשה שלא להתרשם. קודם כל, מבחינת כדורגל, חשוב לציין שהיא לא פגשה יריבות משמעותיות עד לרבע הגמר. בשלב הבתים הנבחרת טיילה בכיף, וגם מהעובדה שהמשחק מול אוסטריה בשמינית הגמר נגרר להארכה אין מה להתרשם. איטליה פשוט עברה למוד "משחקי הכרעה" - שבהם לא באמת צריך להרשים, פשוט צריך לחכות שהיריב יישבר. אוסטריה נשברה.
היה ברור שמרבע הגמר וצפונה זה יהיה קשה יותר. למשוך את בלגיה המעולה, המהירה וההתקפית לקרב התשה זו הייתה יכולה להיות טעות, אז הפעם האיטלקים באו להרביץ מהר וסגרו עניין במחצית. בחצי הגמר מול ספרד זו הייתה איטליה של פעם. עד כדי כך, שגארי ליניקר כעס והסתלבט עליהם במהלך שידור המשחק וגם בטוויטר שלו, על כך שהם חזרו להיות בונקריסטים. דעה נחמדה ממי שבימי חייו זכה לראות את איטליה זוכה פעמיים במונדיאל ועוד פעם אחת באליפות אירופה, בזמן שהנבחרת שלו עצמו חיה עדיין על גול שלא היה מהגמר ב־1966.
רוברטו מאנצ'יני והצוות שלו - שמורכב כולו מכוכבי הנבחרת בעבר - אלבריגו אבאני, גבריאל אוריילי וג'אנלוקה ויאלי (שנאבק במחלת הסרטן ושהגיף שלו חוגג בטירוף אחרי הגול הראשון מול אוסטריה שבר את הרשת) - הובילו את איטליה אל הגמר כמו בימים הגדולים, כשהיא שוב נראית כמו נבחרת שפורחת ברגעי ההכרעה. בנבחרת האיטלקית של היורו הזה יש טעם של פעם גם מבחינת האווירה מסביב - החל מהפציעה של לאונרדו ספינאצולה, שמצד אחד ייתכן שהרסה קריירה של שחקן גדול ומצד שני רק הדגישה עד כמה הסגל האיטלקי מגובש וחזק, וכלה בהתנהגות האידיוטית של צ'ירו אימובילה מול בלגיה, שהפכה אותו למוקד עולמי של דאחקות (למי שפספס: התרומה היחידה של אימובילה במשחק הזה הייתה לביים התרסקות ברחבה הבלגית שבמסגרתה שיחק אותה פצוע. כעבור שניות בודדות, כשהבין שאיטליה הבקיעה, הוא "החלים" מיד ורץ לחגוג עם החבר'ה). ובמסגרת החזרה למקורות, עמודי ה"גאזטה" מפוצצים בסיפורים ובכתבות כאילו אנחנו 30 שנה אחורה.
איטליה מגיעה לגמר ביום ראשון כפייבוריטית. לא כי הכדורגל שלה הוא הכי טוב ביבשת ולא כי יש לה השחקנים הכי טובים. העניין פשוט: מדובר בנבחרת הכי חזקה ביורו הזה, נבחרת שיודעת להתאים את עצמה ליריבה ומקפידה לא ליפול בקטנות ולהיתפס לא מוכנה, נבחרת שמהרגע הראשון שיחקה כמו קבוצה שבאה לקחת את התואר ולתקן את העיוות שנוצר לפני כמעט ארבע שנים באותו נובמבר 2017 מחריד מול שבדיה. כמו בכל טורניר גדול מאז 1996, גם בחודש האחרון טוחנים לנו את "איטס קאמינג הום", והאמת היא שהפעם אין מתאים מהסלוגן הזה כדי לתאר את מה שצריך לקרות ביום ראשון הקרוב: לאיטליה מגיע להניף את הגביע, איטס קאמינג הום לגמרי.