היה זה משחקו הראשון של קווין דה בראונה אחרי יום הולדתו ה-30. כמתנה מוקדמת, ממש לפני "החגיגות" ביום שני, הוא קיבל את התיקול הפראי של ז'ואאו פלהיניה הפורטוגלי שפירק לו את הקרסול. מאז, עשו הרופאים מאמצים כבירים להכשירו לקרב מול איטליה ברבע הגמר, אבל את העבודה הקשה ביותר הייתה של הקשר עצמו, הן פיזית והן מנטלית.
השנה הזו הייתה מאתגרת עבור קשר מנצ'סטר סיטי מבחינת פציעות. הוא התחיל אותה עם מתיחת שריר בינואר שהשביתה אותו למשך חודש. זה נמשך עם בעיות שאיימו על השתתפותו בגמר ליגת האלופות. הפליימייקר החלים בזמן, אבל במפגש עם צ'לסי נפגע בפניו ובארובת העין אחרי התנגשות עם אנטוניו רודיגר, ומירר בבכי בדרכו החוצה. בלעדיו הפסידה מנצ'סטר סיטי, בעוד השתתפותו ביורו 2020 הוטלה בספק - וכך צללו הסיכויים של בלגיה.
אבל את דה בראונה לא עוצרים בקלות. הוא החמיץ רק את משחק הפתיחה נגד רוסיה העלובה, איתה הסתדרו חבריו בקלילות גם כך. כאשר נקלעו השדים האדומים לפיגור נגד דנמרק שנהנתה מעליונות מוחלטת במחצית הראשונה, נכנס הכוכב כמחליף כדי לבשל לתורגן הזאר את השוויון ולהשלים את המהפך בעצמו. הדחף לתרום היה כה חזק, שדה בראונה היה על המגרש 90 דקות במשחק חסר חשיבות נגד פינלנד, כאשר ההעפלה לשמינית הגמר כבר הובטחה - ותרם אסיסט נוסף לרומלו לוקאקו. ואז, במחצית הראשונה נגד הפורטוגלים, הגיעה העבירה של פלהיניה.
הקשר ניסה להישאר על המגרש. הוא קיבל את הטיפולים במהלך ההפסקה, וחזר למגרש עם תקוות גדולות, אבל כבר בדקה ה-48 היה ברור שזה היה לשווא. בלגיה הסתגרה וחילצה 0:1 בלי הנווט שלה, ואז החל המאבק העיקש להחלים בזמן לקראת האתגר הבא. בשלב מסוים, דיווחו בתקשורת הבלגית כי דה בראונה ואדן הזאר לא יהיו כשירים. כוכב ריאל מדריד אכן היה חסר מול איטליה, אבל הג'ינג'י היה שם. ולא סתם היה שם - הוא נלחם במשך כל 90 הדקות, והשתדל להיות מעורב בכל מהלך. "זה היה נס ששיחקתי, כי נגרם נזק לקרסול, ויש שם קרע ברצועות. אני רוצה להודות לצוות הרפואי. הרגשתי מחויבות לשחק עבור המדינה שלי", הוא אמר אחרי שריקת הסיום.
אל תפספס
הפנים האדימו בשלב מוקדם מהרגיל, והצעדים הארוכים נראו מאומצים מתמיד, אבל הוא היה המנהיג האולטימטיבי. הוא סחט הצלה גדולה מג'אנלואיג'י דונארומה, הזין בהתמדה את לוקאקו, השתדל להיות זמין לכל המסירות - כי הרי הטקטיקה הבסיסית של המאמן רוברטו מרטינס היא לתת לו את הכדור לכוכב שלו, ומשם כבר הכול אמור להסתדר. זו הייתה המטרה גם הפעם. גם כאשר נקלעו השדים האדומים לפיגור 2:0, דה בראונה היה אמור להושיע אותם, על אף ששיחק עם זריקות וכאבים. ככל שחלפו הדקות, אפשר היה לראות שכוחותיו הולכים ואוזלים. אחרים היו מוותרים, אבל במקרה שלו מדובר בווינר.
וזה כמעט הסתדר. בדקה ה-61 חתך דה בראונה לשטח מת ברחבה, קיבל כדור עומק פנטסטי מג'רמי דוקו, והעביר מיד מסירת רוחב ללוקאקו שהמתין בעמדה קורצת. זה היה אמור להיות הבישול השלישי של הפליימייקר בטורניר, אבל הוא יודע טוב מכולם את גורל המבשלים - הם לא תלויים רק בעצמם. גם האסיסט המושלם בעולם לא יירשם כאסיסט אם מי שמקבל אותו לא יצליח לנצל זאת. לוקאקו כבר דמיין כיצד חבריו יחבקו אותו, אך במקום זאת נישק ג'ורג'ו קייליני את לאונרדו ספינצולה שחסם את הבעיטה של חלוץ אינטר.
שניהם בני 28, אגב. ספינצולה מבוגר מלוקאקו בחודשיים. הוא נחשב לתגלית הטורניר, בעוד הבלגי היה אמור להשלים בטורניר הזה 100 הופעות בנבחרת, לו היה מגיע לגמר. די מדהים לחשוב על זה. תורגן הזאר, גם הוא בן 28, גם הוא מבוגר מלוקאקו בחודשיים, כמעט הגיע לכדור הרוחב שסידר לו נאסר שאדלי בדקות הבודדות שלו על הדשא לפני שמתח שריר ויצא. בלגיה הייתה מסוכנת ומעניינת הרבה יותר מאשר במשחק נגד פורטוגל, אבל המזל לא היה לצידה הפעם. ההקרבה של דה בראונה הסתיימה במפח נפש, וההופעה ההירואית שלו לא מנעה הדחה ברבע הגמר.
וזה הרי הגורל של בלגיה בתקופתו. היא הפסידה ברבע גמר מונדיאל 2014 לארגנטינה. היא הפסידה ברבע גמר יורו 2016 לוויילס כאשר הייתה פייבוריטית ברורה. במונדיאל 2018 היא טיפסה עד חצי הגמר בזכות 1:2 מזהיר על ברזיל בקאזאן ברבע הגמר, אבל נעצרה על ידי צרפת במשחק בו דה בראונה הלך לאיבוד. כעת זה שוב קרה לה ברבע הגמר, ופרשנים מתחילים להספיד את עידן דור הזהב ש"בוזבז" לכאורה תחילה עם מארק וילמוטס, ולאחר מכן על מרטינס.
אבל מהו בעצם דור הזהב? מי אמור להיכלל בהגדרה הזו? האם יאן ורטונגן, תומאס ורמאלן וטובי אלדרווירלד נכנסים לשם ללא וינסנט קומפאני שכבר פרש? האם מרואן פלאיני הוא באמת חלק מדור הזהב? האם אקסל ויטסל הוא יהלום בלתי ניתן להחלפה? ראג'ה נאינגולן היה שחקן אדיר בזמנו, אבל הוא גורש מהסגל על ידי מרטינס ואפילו לא נסע לגביע העולם הקודם. דריס מרטנס פנטסטי, אבל בנבחרת בדרך כלל ראו בו שחקן רוטציה במקרה הטוב. כן, זו הייתה חבורה נהדרת, אבל בכל נבחרת יש תחלופה של שחקנים איכותיים. בשורה התחתונה את "דור הזהב" האמיתי של בלגיה אפשר לסכם בשלושה שמות - לוקאקו, הזאר, ומעל כולם דה בראונה.
ולכן, עוד מוקדם מאוד לסכם את פועלם, במיוחד כאשר יש רק שנה וחצי עד המונדיאל המקולל בקטאר. דה בראונה רק חגג 30 ובאליפות הנוכחית הוכיח עד כמה הנבחרת חשובה עבורו. מעטים השחקנים שהיו מסכנים את בריאותם כך, אבל הוא עשה זאת - המחשבות על עזיבה עדיין רחוקות. לוקאקו צעיר ממנו. גם הזאר בן גילו, ועדיין נותרו תקוות כי ישוב לכשירות סבירה אחרי שנתיים אומללות בריאל מדריד. לוקאקו צעיר מהם, כידוע. ויש להם עוד דרך ארוכה ביחד, לצד כישרונות חדשים שמצטרפים למאמץ.
כוכב אחד כבר קיבלנו אתמול במלוא הדרו, כי דוקו בן ה-19 הוכיח שהוא כבר בשל למעמד. אחד הדריבליסטים הכי מלהיבים בליגה הצרפתית שיגע גם את הגנת איטליה, לקח יוזמה, התחיל את המהלך שהיה אמור להסתיים בשוויון של לוקאקו, וגם כמעט הבקיע בעצמו אחרי סלאלום נהדר בדקות האחרונות. יש לו סגנון מתפרץ שמשלים את הכישורים של דה בראונה, והעתיד של השדים האדומים נראה ורוד בהחלט - גם אחרי שחלק משחקני ההרכב בסגל הנוכחי יפרשו. הם יפנו את המקום לאלה שנופו ברגע האחרון לפני הטורניר, כמו אלכסיס סלמאקרס בן ה-22 ממילאן, שארל דה קטלארה בן ה-20 מברוז', והבלם בן ה-21 האנס דלקרואה אותו מטפח קומפאני באנדרלכט.
מי יודע, אולי גם הם יוגדרו בבוא העת כחלק מדור הזהב. בינתיים, נותר רק לקום ולהריע לדה בראונה, שהיה - למרות כל הצרות הבריאותיות - אחד השחקנים הטובים בטורניר. כשכל גופו חבול, הוא טס לקופנהאגן, סנט פטרסבורג, סביליה ומינכן, במסע אבסורדי שאורגן על ידי אופ"א, כדי להביא כבוד למדינתו. וצריך לקוות מאוד שהבחירה לשחק עם קרע ברצועות קרסולו לא תזיק לו בטווח הארוך - כי אנחנו רוצים ליהנות ממנו עוד זמן רב, על בסיס שבועי. אין עוד שחקנים כמוהו.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק