האיש שלא השכיל לפרוש בזמן: ויסנטה דל בוסקה האשם המרכזי בהתרסקות ספרד

"הייתי שמח להישאר בתפקיד שנתיים נוספות, אבל הגיע הזמן שמישהו אחר ייקח את המושכות", אמר אתמול (שני) רוי הודג'סון דקות ספורות אחרי ההדחה בידי איסלנד. למאמן אנגליה יש חלק עצום בכישלון, אבל צריך להוריד בפניו את הכובע על ההגינות והיושרה. בניגוד אליו, מאמן ספרד ויסנטה דל בוסקה הצהיר במסיבת העיתונאים אחרי הפיאסקו המוחלט מול איטליה: "באשר לעתידי, אנהל שיחות עם נשיא ההתאחדות, ואז נראה". אפילו העובדה כי חוזהו מסתיים הקיץ לא גרמה למאמן ספרד לעשות את הצעד המתבקש וההגיוני היחיד. הוא העדיף למרוח את העזיבה.

לו רק דל בוסקה ידע לקחת אחריות ולרדת מהבמה בעיתוי הנכון, מצבה של ספרד היה טוב יותר. העיתוי הזה לא היה אתמול אלא לפני שנתיים, כאשר ספרד הודחה באופן משפיל מהמונדיאל בשלב הבתים. כבר אז היה ברור כשמש כי דל בוסקה הגיע למבוי סתום ושהמשך כהונתו יפגע בנבחרת. אלא שהוא התעקש להמשיך בתפקידו ובכך מנע מאלופת אירופה הזדמנות אמיתית להגן על התואר ולזכות בגביע בפעם השלישית ברציפות. כל הכישלון הקולוסאלי הזה מונח הישר על כתפיו, ובצדק.

עוד בנושא
איטליה גברה 0:2 על ספרד והעפילה לרבע הגמר אליפות אירופה
אדריכל הניצחון: הטקטיקה הפנטסטית של אנטוניו קונטה ופ.צ. איטליה
דל בוסקה: "אני לא חושב שמדובר בסופו של עידן, אחליט על עתידי"
הנקמה מושלמת: כך איטליה חוגגת ניצחון מתוק על ספרד

אפשר לנסות לחפש הסברים פסיכולוגיים להתנהלותו של דל בוסקה, הן בברזיל והן מול איטליה, כי הקריירה שלו מיוחדת במינה ושונה מרוב המאמנים. הודג'סון, למשל, עבר אינספור תפקידים במהלך חייו. הוא ידע הצלחות מסחררות ורגעי שפל כואבים. הוא פוטר והתפטר בלי הפסקה. לכן הוא מרגיש הרבה יותר טוב מתי הוא לא עומד בציפיות של עצמו. לעומת זאת, לדל בוסקה מעולם לא הייתה הזדמנות מסוג זה לפני שקיבל לידיו את הנבחרת הלאומית.

כי הרי התפקיד הקודם המשמעותי היחיד בקריירה שלו היה בריאל מדריד. הוא עבד במועדון מאחורי הקלעים במשך זמן רב, עד שמונה על בסיס קבוע למאמן הראשי בנובמבר 1999, בנה אימפריה, זכה פעמיים בליגת האלופות, קידם שחקנים צעירים ועשה עבודה נהדרת – עד שפוטר באופן כמעט אבסורדי על ידי הנשיא פלורנטינו פרס שעות ספורות אחרי הזכייה באליפות ספרד במאי 2003. הפרויקט המצוין הגיע לסיום עגום בתום פחות מארבע שנים, ודל בוסקה הרגיש נבגד ומקופח. הייתה לו סיבה מצוינת להרגיש כך.

את הקדנציה הקצרה בסיר הלחץ של בשיקטאש הטורקית אפשר להזכיר רק למען הפרוטוקול. זו הייתה טעות מצד הספרדי לנסוע לאיסטנבול, והוא לא קיבל הזדמנות הוגנת להשלים את התוכניות לפני שנבעט החוצה. בשורה התחתונה, אם כך, מעולם לא התפטר דל בוסקה ביוזמתו. חשוב מכך - מעולם לא הייתה לו סיבה לעשות זאת, לפני שהגיע לנבחרת. סביר להניח שתחושת העוול על היחס המחפיר שקיבל בסנטיאגו ברנבאו עדיין מלווה אותו, אבל היא גם פועלת בשנים האחרונות נגדו, כי דל בוסקה לא מסוגל להעריך את עבודתו באופן אובייקטיבי. הוא מתייחס לביקורת בביטול מוחלט ובטוח שהוא יודע הכל טוב מכולם, וזאת למרות שנסיונו המעשי (עם כל הכבוד לתארים ולגילו) מצומצם בהשוואה ליריביו.

ארבע השנים הראשונות על ספסל ספרד רק חיזקו את תחושת העליונות המדומה. דל בוסקה ירש נבחרת אדירה מידיו של לואיס אראגונס אחרי הזכייה ביורו 2008. התרומה של קודמו להנחת השלד ולבניית הסגנון היתה עצומה, ואפשר לחוש אותה עד עצם היום הזה, על אף שאראגונס הלך לעולמו לפני יותר משנתיים. המאמן הנוכחי החדיר בה שינויים מהותיים, ובכל פעם נתקל בהתנגדות ציבורית ותקשורתית נרחבת למהלכיו. דל בוסקה התעקש, המשיך בדרכו כמו בולדוזר, ובפעמיים הראשונות בא על שכרו.

במונדיאל 2010 שינה דל בוסקה את המערך של אראגונס ושיחק עם שני קשרים אחוריים (צ'אבי אלונסו וסרג'יו בוסקטס) במקום אחד (מרקוס סנה ביורו 2008). המהפכה נתפסה כהגנתית, אך דל בוסקה התעלם מביקורת והניף את גביע העולם, מבלי לספוג שער בשלבי הנוקאאוט. ביורו 2012, לאור חסרונו של דויד וייה הפצוע, בחר דל בוסקה במספר משחקים בשיטה ללא חלוץ טבעי, ועם ססק פברגאס כ"תשע מדומה". רבע הגמר מול צרפת היה משמים באופן קיצוני, והספרדים החליפו מסירות חסרות תכלית מבלי לנסות לתקוף אחרי שעלו ליתרון. גם על כך ספג דל בוסקה ביקורת, אבל בגמר – עם אותו המערך – הוא פירק את איטליה 0:4.

האם השינויים הטקטיים האלה באמת תרמו? קשה מאוד לדעת. ייתכן שספרד היתה זוכה בגביע העולם עם קשר אחורי אחד, וייתכן שלא. אולי היא היתה זוכה באליפות אירופה עם חלוץ חוד טהור, ואולי לא. דבר אחד בטוח – תרומת השחקנים על הדשא להישג היתה כבירה, והיא עלתה על תרומתו של המאמן. השושלת הספרדית נבנתה בידי אראגונס והכוכבים. יש שיגידו כי דל בוסקה תחזק ושיפר את הנבחרת, יש שיגידו כי פגע בה והזכיות הגיעו למרות השפעתו השלילית. הדעות יכולות להיות חלוקות, וטוב שכך. לרוע מזלה של ספרד, לדל בוסקה עצמו אין ספקות כאלה. הוא מרגיש שכל החלטותיו נכונות, והולך עם הראש בקיר אחרי שהוא מקבל אותן.

אז אחרי שתי הצלחות, ריסק לו הקיר את הראש בברזיל. לקראת המונדיאל, ננעל המאמן על הרעיון לשלב בכוח את דייגו קוסטה בהרכב, על אף שהחלוץ לא התאים לשיטה. הוא שכנע את הברזילאי להתאזרח ושלח אותו לדשא אפילו כשהוא לא היה בכשירות מלאה. התוצאה היתה הרסנית, בין היתר כי דל בוסקה לא שילב במקביל את קוקה, שפיתח הבנה עיוורת עם קוסטה באתלטיקו מדריד. כתוצאה מכך הפסידה ספרד להולנד ולצ'ילה.

אחרי המונדיאל ניצבה הנבחרת בפני משימה עצומה – להתרגל לחיים בלי צ'אבי שפרש. טיקי טאקה עם צ'אבי לא דומה לטיקי טאקה בלעדיו, ובברצלונה ידעו זאת מצוין. לא ניתן למצוא יורש אידיאלי לאדריכל הגאון, והקטלונים שינו את השיטה אחרי הגעתו של איבן ראקיטיץ'. תכונותיו של הקרואטי נבדלות מאלה של צ'אבי, והמערך של בארסה עבר שינוי. בנבחרת היה הדבר חשוב שבעתיים, כי לא עומדת לרשותה שלישיית MSN, ולכן תפקיד הקישור קריטי אפילו יותר. השחקן המתבקש ל"תפקיד ראקיטיץ'" היה, כמובן, שוב קוקה. קשר אתלטיקו יצירתי מספיק, אבל הוא מבצע גם עבודה שחורה בכמויות מסחריות. בעונה האחרונה התווסף מועמד ראוי נוסף בשורות קולצ'ונרוס. סאול נתן עונה כבירה עבור דייגו סימאונה, ולדעת רבים היה הכוכב הספרדי הטוב ביותר בחודשי האביב.

ואולם, דל בוסקה לא נתן לסאול אפילו הזדמנות אחת במשחקי הידידות, וניפה אותו בסופו של דבר מהסגל. קוקה נותר על הספסל במשך כל הטורניר וזכה ל-19 דקות חסרות משמעות בשלב הבתים. המאמן בחר ליישם מערך שונה בתכלית מהשנים הקודמות. במקום 1-5-4 או 0-6-4, הוא יישם את 3-4-4 עם נוליטו כקיצוני ודויד סילבה בעמדה לא אופטימלית באגף השני. היה ראוי לתכנן את השינוי הזה מראש, אך זה לא נעשה. בפועל, ספרד בזבזה את כל השנתיים אחרי המונדיאל מבלי להתקדם מילימטר, והתוצאות הצביעו על כך בבירור.

ספרד הוגרלה לבית קל במיוחד במוקדמות ועלתה ללא בעיות, למרות ש"הצליחה" להפסיד בסלובקיה בתחילת הטורניר. במשחקי הידידות בשנה הראשונה אחרי המונדיאל היא הפסידה לצרפת, גרמניה והולנד, אבל ב-2016 בחרה ההתאחדות ביריבות קלות שמסוגלות לתרום לביטחון העצמי אך מסתירות את החסרונות ולא גורמות לשיפור. פרט לתיקו מול איטליה בו הציב דל בוסקה הרכב נסיוני, התמודדה ספרד מול קוסטה ריקה, רומניה, בוסניה, דרום קוריאה וגאורגיה. ואגב, היא לא הצליחה לכבוש מול הרומנים והפסידה לגאורגים.

ההכנות של ספרד שידרו שאננות, ופתיחת היורו רק תרמה לכך. צ'כיה התעלתה על הספרדים מבחינה טקטית במשחק הראשון, אבל הבדל האיכות בין השחקנים באו בסופו של דבר לידי ביטוי, אינייסטה סיפק משחק פנומנלי כהרגלו, וג'רארד פיקה הבקיע שער ניצחון בדקות הסיום. נגד טורקיה החלשה, שנכנעה מנטלית ועשתה אינספור טעויות טקטיות, זה היה קל עוד יותר. המאמן ראה כי טוב, ולא הרגיש שיש סיבה לשנות את המערך, למרות שניתן היה להבחין בבירור בבעיות. ספרד הפסידה ליריבה האיכותית הראשונה שפגשה, על אף שקרואטיה התייצבה ללא לוקה מודריץ' הפצוע, ושחקניה לא מעריכים את המאמן אנטה צ'אצ'יץ'. אלא שאפילו אז לא ראה דל בוסקה תמרור אזהרה ענק מהבהב מול פניו. הוא התרגל לחשוב שהוא תמיד צודק.

מבחינת הסגל, ספרד היתה אחת הנבחרות החזקות בטורניר. מבחינה טקטית, היא היתה אחת החלשות ביותר. מול איטליה זה הובהר היטב במפגש מול הנבחרת הטובה ביותר מבחינה טקטית. אנטוניו קונטה למד את היריבה לעומק, והאיטלקים ידעו למנוע מהספרדים למצות את הכישורים.

גרציאנו פלה לחץ ללא הפסקה על בוסקטס ולא נתן לו להעביר כדורים בשקט – וכך חווה הקשר האחורי של ברצלונה את אחד ממשחקיו הגרועים בקריירה. איטליה עלתה עם חמישה קשרים אל מול שלושה בלבד של ספרד, והיתה לה עדיפות מספרית בכל פינה. כאשר שחקן איטלקי קיבל את הכדור, היו לו אופציות מסירה רבות. את התנועה של עמנואלה ג'אקריני, אלסנדרו פלורנצי ומרקו פארולו צריך להקליט ולהראות בכל האקדמיות. מאחר ושלושת הבלמים של איטליה/יובנטוס שמרו במחצית הראשונה על חלוץ חוד בודד, אחד מהם תמיד היה פנוי לעזור באגף. כך נוטרלו לחלוטין סילבה ונוליטו. פברגאס היה, כמעט כרגיל, איטי ומסורבל אחרי העונה הגרועה בצ'לסי. אינייסטה לא הצליח להושיע לבדו, וגם לו לא נתנו הכחולים לנשום.

איטליה הזכירה באופיה ובגישתה את אתלטיקו. במצב כזה, היה ברור לחלוטין שספרד זקוקה לשחקנים אנרגטיים וקשוחים על מנת להתמודד עם היריבים במרכז המגרש. כלומר, קוקה וסאול. אלא שדל בוסקה לא ספר את הראשון, בעוד את השני בכלל שלח לחופשה. גם טיאגו עשוי היה להועיל במקום פברגאס, אבל אפילו הוא הוזנח. שלושה חילופים ביצע המאמן הוותיק, אבל לא טיפל כלל בבעיה בקישור.

תחילה הוא ציוות את אריץ אדוריץ לאלברו מוראטה, בלי להבין שהם לא יהיו יעילים ללא אספקת כדורים. לאחר מכן הוזעק לוקאס ואסקס חסר הניסיון, שכלל לא היה אמור להיות בסגל. לבסוף, אחרי הפציעה של אדוריס, נכנס פדרו אשר אמר לא מכבר שהוא מצטער על שנסע ליורו כי מדובר ב"בזבוז זמן". קונטה היה שולח כוכב מפונק כזה הביתה. דל בוסקה שלח אותו להציל את המולדת. בעוד המאמן האיטלקי השתולל על הקווים, חי את המשחק, ישב הספרדי עגום ומנותק. ההבדלים לא יכולים להיות ברורים יותר.

גם עם גבו אל הקיר, דל בוסקה לא שינה דבר. הוא ננעל על הרכב פותח מסוים ודבק בו בכל ארבעת המשחקים בטורניר בלי לבצע שינויים. הוא בנה סגל לא מאוזן ולא השתמש בשחקנים הנכונים שמסוגלים היו להביא למפנה. אפשר לבוא בטעות לפברגאס ולסילבה שנפל מהרגליים אחרי שחזר לא מכבר פציעה, אבל הם לא האשמים העיקריים. האשם הוא המאמן שעדיין מסרב להודיע על סיום תפקידו.

ספרד הפסידה, אבל מוקדם מאוד להספיד אותה. יש לה חומר נהדר של שחקנים צעירים, והיא מסוגלת לבנות שושלת חדשה בשנים הבאות ולזכות בתארים לא מעטים. היא רק צריכה מאמן אחר, וכעת ייזכר דל בוסקה כאיש שחיבל בנבחרת. לו היה עוזב ב-2012 (העיתוי האידיאלי), או ב-2014 (העיתוי ההגיוני), מורשתו היתה שונה בתכלית. הוא לא ידע לעשות זאת.