הוויכוח על מידת השפעתו של מאמן על קבוצת כדורגל הוא עתיק כמעט כימי המשחק עצמו. מצד אחד התוודענו לשורה של מאמנים שהפכו לכוכבי על בעצמם, מצד שני - גם המאמן המצליח ביותר בעולם מרוויח פחות מהכוכבים שהוא משבץ בהרכב או משאיר על הספסל. אז נכון, האוהדים משלמים כדי לראות את הכוכבים - ולא את המאמן, אבל לך תסביר לילד בן 20 שמרוויח פי כמה מהמאמן שלו, למה הוא צריך לשמוע בקולו.
רק שבעידן שבו מתמעטים "אלכס פרגוסונים", פפ גווארדיולה ודומיו הולכים ומתמעטים - ורק פה ושם מפציע איזה תומאס טוכל, ברק בכר או יורגן קלופ, הגיע הסיוע למאמנים ממקום מאוד לא צפוי.
כבר למדנו לקבל כאקסיומה את העובדה שהשפעתו של המאמן על הקבוצה מסתיימת לרוב עם שריקת הפתיחה. אתה יכול להיות אנרגטי כמו סימאונה או קרחון נורבגי כמו אולה גונאר סולסקיאר, אבל בסופו של דבר - עם ממוצע של שני חילופים למשחק ועוד אחד שנשמר לדקות האחרונות, למקרה שאין ברירה מחמת התוצאה או חלילה פציעה, ההשפעה של מאמן כדורגל על משחק נתון היא די קטנה.
אפשר לדבר על דרך, על סגנון ועל שיטה, אבל עם כל הכבוד לשינויי מערך תוך כדי משחק, מאמן כדורגל אינו מאמן כדורסל (למשל), שיכול לקחת פסק זמן ולהחליף את כל החמישייה. נכון שפה ושם אפשר להקים מחליף שמתברר כ"אס", אבל בגדול, מאמן כדורגל נתון לרוב לחסדי ההרכב שלו.
כלומר, עד שהגיעה הקורונה.
אפילו בהיבט הצר של עולם הכדורגל, הקורונה טרפה את הקלפים: פתאום הקשר בין המאמן לשחקנים עבר לרחוק יותר, פתאום נודעה חשיבות גדולה למשמעת עצמית ושמירה על משטר אימונים גם בתקופות של בידוד וסגרים. פתאום צריך ללמוד איך לקבל אנרגיות מבלי שיש קהל ביציעים - ועוד שינויים רבים שחוללה הקורונה בכדורגל, כמו ברוב תחומי החיים.
רק שמבחינת המאמנים יש שינוי דרמטי: המעבר לחמישה חילופים, שנערכים בשלוש פעימות שונות. לכאורה מדובר "רק" בעוד שני חילופים. למעשה מדובר ביכולתו של המאמן להחליף מחצית משחקני השדה שלו - וזה כבר שינוי אדיר, הרבה יותר מאשר להכניס את המחליף שבפוקס יינגח את הכדור לרשת או יבשל שער דרמטי.
שלא תבינו אותי לא נכון: המשחק הזה עדיין שייך בעיקר לשחקנים שעל הדשא, אבל המעורבות של המאמנים בניהול המשחק הפכה להיות מכרעת הרבה יותר - ואולי זו הסיבה לכך שביורו הנוכחי, טורניר הנבחרות הגדול הראשון שמתקיים עם חמישה חילופים, אנחנו רואים כל כך הרבה שינויים בקצב המשחק ובאיכותו בין הדקות השונות.
קשה להיזכר, אבל עד לשנות השישים של המאה הקודמת (ובמדינות אחרות אפילו עד לשנות השבעים), היו נבחרות רבות שלהן כלל לא היו מאמנים. המאמן נקרא "משבץ" או "מרכיב" - ותפקידו היה לשמש מעין סקאוט במשחקי הקבוצות השונות (בעידן שלפני השידורים החיים), להתרשם משחקן כזה או אחר ולזמן אותו לנבחרת, שלרוב כמעט שלא התאמנה ביחד לפני המשחקים...
אין לדעת האם ריבוי החילופים, שבמקור נועד כדי להקל על השחקנים שלא התאמנו תקופה ארוכה בגלל הקורונה, יישאר אתנו גם לשנים הבאות. ההתאחדות האנגלית למשל, גוף שיש לו היסטוריה מפוארת בהחלטות אסוניות שמקורן בשמרנות, כבר הודיעה שמהעונה הקרובה היא חוזרת לשלושה חילופים (הפרדוקס הוא שכל המחקרים מראים שאחת הסיבות לאי הצלחת הנבחרת הלאומית היא ירידה חדה ביכולתו של השחקן האנגלי אחרי מחזורי חג המולד, בגלל עייפות ופציעות שמקורן בעומס משחקים...).
משחק כדורגל מנוהל יותר, שתלוי פחות באגו ובחמצן שמגיע למוח - אפילו של גדול הכוכבים, והרבה יותר באיכויות הטקטיות של המאמנים, הוא משחק משובח יותר, מעניין יותר, חכם יותר, ובינינו, מדובר בצורך הישרדותי של הענף, שלא הרבה השתנה בו מאז הומצא במתכונתו המודרנית לפני כ-150 שנה.
אז נכון שהתקווה הזאת נשענת יותר על מאנצ'יני ופוצ'טינו ופחות על מאמנים ישראלים כמו... אתם יודעים מה? עזבו שמות - לא באנו להעליב, רק לברך על כך שבעלי קבוצות במדינות בהן הכדורגל אינו מפותח דיו (שוב, בלי שמות) לא ימנו לתפקיד בובות שנועדו לאפשר להם להיות המאמנים האמיתים, כי עידן הפוסט-קורונה הוא גם עידן המאמנים החכמים.