היא שוב באופנה: איטליה של רוברטו מאנצ'יני במומנטום חיובי לקראת היורו

הערב בו הודחה איטליה בידי שבדיה בפלייאוף ההעפלה למונידאל 2018 נחרט לתמיד בתודעה הקולקטיבית בארץ המגף - במיוחד הרגע בו הורה המאמן ג'אן פיירו ונטורה לדניאלה דה רוסי להתחמם. הכחולים הפסידו 1:0 בשטוקהולם, והתקשו להתגבר על הגנת הסקנדינבים בגומלין במילאנו. כל האוהדים ציפו לרגע בו ייכנס לורנצו אינסינייה כמחליף, אבל לבוס היו תוכניות משלו, והוא בחר דווקא בקשר האחורי של רומא. אז גם דה רוסי זעם. "אני? תכניס אותו", הוא אמר בתדהמה והצביע על הקיצוני הצנום של נאפולי. זה לא עזר. המשחק נגמר בתיקו מאופס, הקריירה של ג'יג'י בופון בנבחרת הסתיימה ללא נסיעה לגביע העולם השישי שלו, וגורלו של ונטורה נחרץ, כמובן. איש לא סלח לו עד היום על הפיאסקו.

באותו ערב בנובמבר 2017 הבין סופית רוברטו מאנצ'יני שחייו צפויים להשתנות. מאמן אינטר ומנצ'סטר סיטי לשעבר חתם רק באותו קיץ על חוזה שמן וארוך טווח עם זניט, אבל כבר במהלך אוקטובר החל לאבד עניין בקבוצתו כאשר הריח כי הכיסא של ונטורה עשוי להתפנות. משרת מאמן איטליה היתה מאז ומתמיד חלומו הכמוס. כי הרי כשחקן הוא לא מיצה את הפוטנציאל בנבחרת, וזאת בלשון המעטה. שמו ככוכב על הולך לפניו, אבל היו לו 36 הופעות בלבד במדים הלאומיים, והוא כבש ארבעה שערים בלבד. הטורניר הגדול היחיד בו נטל חלק היה יורו 88, והאיטלקים הודחו אז בחצי הגמר בידי ברית המועצות של ואלרי לובאנובסקי. במונדיאל הביתי בחלוף שנתיים, הוא היה בסגל, אך לא שיחק אפילו דקה. לאחר מכן, הסכסוך עם אריגו סאקי גרם לו לזנוח את השאיפות בנבחרת כבר כשהיה בן 29, על אף שהוא המשיך לשחק ברמה הגבוהה ביותר ותלה את הנעליים רק בגיל 36.

אז כן, יש כאן סיפור לא גמור, והמוטיבציה שלו להוכיח את עצמו כמאמן הכחולים היתה בשמיים. אחרי ההתרסקות של ונטורה, התרסקה גם זניט מפסגת הטבלה עד המקום החמישי, ולא העפילה לליגת האלופות. הרוסים שמחו לבטל במאי 2018 את חוזהו של מאנצ'יני בהסכמה הדדית, כי ידעו היטב שלא ניתן להחזיק אותו בשום אופן. היתה לו רק מטרה אחת. למחרת, כבר קרן מאנצ'יני מאושר כאשר חתם על חוזה עם ההתאחדות האיטליה, תוך שהוא מסכים לירידה בשכרו. כסף כבר לא היה ממש רלוונטי מבחינתו. היתה לו הזדמנות חד פעמית לא רק לקבל את הג'וב אליו שאף כל חייו, אלא גם להשיג אותו בעיתוי האידיאלי מבחינתו. איטליה היתה בשפל עמוק. מכאן אפשר היה רק לטפס למעלה. "אשקם את הנבחרת", הצהיר מאנצ'יני. ואמנם פרשנים רבים הביעו ספקות לגבי יכולותיו, אבל הוא עשה זאת. ועוד איך.

לפתיחת יורו 2020 מגיעה איטליה עם 27 משחקים רצופים ללא הפסד - שיא כל הזמנים מבחינתה, ובפער עצום. הרצף הזה כולל מאזן מושלם של 10 ניצחונות במוקדמות אליפות אירופה, אז הוגרלו הכחולים נגד פינלנד, בוסניה, יוון, ארמניה וליכטנשטיין. הרשימה הזו הרבה יותר נוחה בהשוואה לספרד, איתה נאלץ ונטורה להתמודד במוקדמות המונדיאל, בו היה רק כרטיס אחד ישיר לטורניר, ולכן למזל בהחלט יש חלק נכבד בריצה הנוכחית. בליגת האומות, התמודדו האיטלקים מול הולנד ופולין - ואלה הנבחרות החזקות ביותר שפגש מאנצ'יני מאז 2018.

במשחקי הידידות, הקפידה ההתאחדות לבחור ביריבות נוחות, וצ'כיה שהובסה 0:4 ביום שישי האחרון היא האיכותית שבהן. הדחייה של יורו 2020 עצמו תרמה רבות ליצירת הרצף הנהדר, כי יש סיכוי סביר כי איטליה היתה מפסידה לפני שנה לו הכל היה מתנהל לפי לוח הזמנים המקורי. אז צריף לקחת את העסק בערבון מוגבל, אבל דבר אחד בטוח - הביטחון העצמי בשמיים, והאווירה בסגל פנטסטית.

מאנצ'יני גיבש את חניכיו ליחידה מלוכדת למרות שביצע אינספור שינויים בהרכב לאורך שלוש שנותיו בתפקיד. 63 שחקנים ניסה המאמן ב-32 המשחקים שניהל עד כה, מתוכם 33 זכו להופעות בכורה. אפילו וינצ'נזו גריפו, בחור גרמני ממוצא איטלקי שמשחק בפרייבורג הצנועה, קיבל הזדמנויות ולקח אותן בשתי הידיים. המוזמן האחרון ברשימה היה רפאל טולוי, הבלם הברזילאי בן ה-30 של אטאלנטה אשר התאזרח בתחילת השנה, וכעת נוסע לאליפות אירופה בצוותא עם כוכבי צ'לסי ז'ורז'יניו ואמרסון - ברזילאים שהתאזרחו מוקדם יותר.

אז איוש התפקידים השתנה בתדירות גבוהה, אבל המערך עצמו דווקא נותר קבוע. בעוד ונטורה זיגזג מבחינה טקטית, מאנצ'יני הלך על 3-3-4 איתן מאז מינויו, ולא זז ממנו בשום סיטואציה. ואולי השחקנים מתחלפים, אבל הם יודעים היטב את המשימות בעודם דורכים על כר הדשא. הן מוגדרות היטב, כי איטליה של מאנצ'יני שואפת - בניגוד לגרסאות המאמנים הקודמים - לשלוט בכדור, להכתיב את הקצב ולהציג תמיד כדורגל התקפי: "היתה לנו תדמית של נבחרת הגנתית, ושינינו את המנטליות הזו. עכשיו אנחנו מבלים המון זמן בחלק המגרש של היריב".

איטליה סטייל מאנצ'יני מנסה להבקיע כמה שיותר בכל מצב, ולראייה התשיעיה לרשת ארמניה בשלהי מוקדמות היורו - התוצאה הגבוהה ביותר מאז שנות ה-30'. באופן טבעי, גם כאן לאיכות ההגנות שמנגד יש השפעה עצומה, ואיטליה כבשה רק ארבעה שערים בארבעה משחקים נגד הולנד ופולין. אסור בשום אופן לקפוץ למסקנות מרחיקות לכת מוקדם מדי, אולם מבחינה מורלית התוצאות הגבוהות מול נמושות לא מזיקות כלל.

האמונה העצמית קריטית במיוחד עבור סגל חסר ניסיון במעמדים מסוג זה. ההיעדרות מהמונדיאל האחרון הובילה לכך שרק שבעה שחקנים בסגל הנוכחי התנסו בטורניר גדול כלשהו - בלמי יובנטוס הוותיקים ג'ורג'ו קייליני ולאונדרו בונוצ'י, "שלישיית בוגרי פסקארה" בדמותם של אינסינייה, מרקו וראטי וצ'ירו אימובילה, המגן הרב גוני אלסנדרו פלורנצי, וגם פדריקו ברנרדסקי אשר סיכוייו לקבל דקות משחק לא גבוהים. זאת ועוד - בסגל כולו יש רק שני שחקנים שחצו את רף 50 ההופעות הבינלאומיות. אלה הן, כמובן, קייליני ובונוצ'י שסופרים כבר יותר מ-100. הם אמורים להיות המנהיגים, וקל הרבה יותר להכשיר צעירים כאשר המומנטום חיובי.

יהיה זה הימור לא מבוטל מצד מאנצ'יני לשחק במרכז ההגנה עם החברים מיובה אשר גילם המצטבר הגיע ל-70, אבל האופציות שלו מגוונות. אלסנדרו באסטוני מסתמן כ"בונוצ'י הבא" עם ראיית משחק משובחת ומסירות ארוכות אדירות, בעוד טולוי ופרנצ'סקו אצ'רבי מלאציו מסוגלים להוסיף קשיחות. באופן כללי, אמנם אין בסגל האיטלקי כוכבי על אמיתיים, אבל הוא עמוק, וכמעט כל שחקן עשוי לראות את עצמו מועמד להרכב - בדיוק כמו שזה היה עד עכשיו.

יש, כמובן, גם באנקרים. ג'אנלואגי'י דונארומה הוא היורש האולטימטיבי של בופון, ובנבחרת מקווים כי סאגת העזיבה שלו את מילאן לא תפגע בריכוזו. ניקולו בארלה הוא המנוע והמוח במרכז המגרש. הקשר הדינאמי היה השחקן המצטיין של אינטר בדרך לזכיה באליפות, וזה לא דבר של מה בכך בקבוצה עם רומלו לוקאקו ולאוטרו מרטינס. הוא נכס אדיר שמסוגל להתפתח לסופרסטאר במהלך הטורניר, במיוחד עם וראטי וז'ורז'יניו יעניקו לו את התמיכה מאחור.

באשר לחוד, יודעי דבר מספרים על הפרגון ההדדי בין שני המתחרים על תפקיד החלוץ המרכזי - אימובילה שמח כאשר אנדראה בלוטי כובש, ולהיפך. האחווה הזו היתה חסרה לא פעם לנבחרות בהן שותף מאנצ'יני כשחקן, בין היתר באשמתו. גם כמאמן הוא נתפס לא פעם כיהיר ומתנשא, וזה היה הסימן הגדול ביותר סביב מינויו. דמותו עוררה אנטגוניזם בחוגים רבים. ובכן, מאנצ'יני בגרסתו הנוכחית הוא דמות מאחדת, ואת שלוש השנים הראשונות בתפקיד הוא עבר ללא סכסוך כלשהו עם כוכביו. מי היה מאמין? "אולי פשוט הזדקנתי", הוא אומר בחיוך. אלא שהוא רק בן 56, וחוזהו הוארך לאחרונה עד 2026 - אשראי לא מבוטל מצד ההתאחדות.

אז סמכות יש לו, ומצב רוח טוב לא חסר. איטליה מגיעה ליורו כסוג של אנדרדוג, אבל זה טוב לה. היא תמיד מעדיפה לא להיות המועמדת המובילה לזכיה, אבל הפעם מאנצ'יני מתכוון לתת הצגות בכל משחק. לא רק להשתדל לנצח, אלא לעשות זאת בסטייל, עם קיצוניים טהורים באגפים. עם פדריקו קייזה, אשר אביו אנריקו שיחק לצידו של מאנצ'יני בסמפדוריה. ועם אינסינייה, אותו כבר לא ישכחו על הספסל. בוודאי לא אחרי שדה רוסי הצטרף לצוות האימון.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק