איטליה הגיעה למוקדמות היורו חבולה ומוכה, לאחר שהודחה בידי שבדיה בפלייאוף ולא העפילה למונדיאל, לראשונה זה 60 שנים. האכזבה הזו, בתוספת הקמפיין המושלם (הראשון בתולדות הנבחרת), הולידה רעב אדיר בקרב האוהדים במדינה. כולם חולמים על חזרה לגמר, כמו ביורו 2012, או אפילו על זכייה ראשונה בתואר גדול מאז הגביע העולמי ב-2006. ספק אם המחשבה הזאת ריאלית, אבל למקום בחצי הגמר בהחלט אפשר לצפות.
רוברטו מאנצ'יני הגיע לנבחרת אחרי הכישלון האחרון, והביא עשרה ניצחונות בעשרה משחקים במוקדמות, עם יחס שערים של 4:37. הוא הביא איתו רוח חדשה ורעננה, עם סגנון יעיל ויפה לעין שמונהג דווקא בידי לא מעט שחקנים מדרג בינוני, שלא מקבלים במה נרחבת בקבוצות ולא הצליחו ברמות הגבוהות ביותר. במדי הסקוואדרה אזורי הם מפגינים לא מעט ביטחון, וכמובן שרצף הניצחונות במוקדמות רק הגביר את התחושה הטובה והבטוחה מסביב. עכשיו הם יעמדו למבחן הגדול הראשון שלהם, כשהרמה שבה ייתקלו במהלך היורו תעלה, מן הסתם.
ההייפ במדינה סביב היורו עדיין לא הגיע לשיאו, אחרי שנת הקורונה, כשהמגבלות עדיין לא הוסרו לחלוטין, וכשהליגה האיטלקית הייתה אינטנסיבית עד למחזור האחרון. אבל הטירוף לכדורגל לא באמת נעלם באיטליה גם בימים הקשים ביותר של המגיפה. אני בטוח שההתרגשות תתעצם תוך פחות מדקה, במשחק הפתיחה ביום שישי נגד טורקיה, ותלך ותגדל בהתאם לתוצאות.
איטליה תקיים את משחקיה ברומא, ולדעתי תהיה לכך חשיבות עצומה. ביורו יורשו להיכנס כ-18 אלף אוהדים, שיתפסו רבע מהמושבים באולימפיקו, ואני מעריך שתהיה התפוצצות אדרנלין ביציעים. בשנה האחרונה נערך רק משחק כדורגל אחד לעיני צופים (גמר הגביע), וגם הוא תחת מגבלות.
האיטלקים מופיעים לאליפות אירופה אחרי הניצחון באירוויזיון, שכמובן אינו קשור בשום צורה לספורט, אבל עורר הרבה התלהבות. זו לא הייתה רק הזכייה, אלא גם הניצחון על צרפת... עכשיו, כשהחגיגות הסתיימו, כל הרגשות הלאומיים יופנו לעבר נבחרת הכדורגל. פורצה איטליה!