הפעם זה חוזר הביתה: הסיבות לכך שאנגליה יכולה לזכות ביורו

הפעם זה יקרה, הפעם זה חוזר הביתה. הפעם אף אחד לא יקבל כרטיס אדום מטופש במשחק נוקאאוט, הפעם השוער לא יעשה טעות פטאלית, הפעם אף אחד לא יחמיץ פנדל מכריע. כי הפעם - הפעם זה של נבחרת שלושת האריות. הפעם זה חוזר הביתה. כמה פעמים כבר שמעתם את האמירות האלה? כנראה לפני כל טורניר גדול. אבל הפעם - הפעם נראה שזה יכול לקרות. לאנגלים הסגל הטוב ביותר מאז יורו 2000 (שהסתיים בהדחה מבישה בשלב הבתים), את כל משחקיהם פרט לרבע הגמר הם ישחקו בוומבלי (בתנאי שיסיימו בראשות הבית המוקדם) ואת ההתקפה שלה מוביל מלך שערי המונדיאל.

על הקווים עומד גארת סאות'גייט. אין הרבה תפקידים בכדורגל מלחיצים יותר ממנג'ר אנגליה. הביקורת העיקרית כלפי סאות'גייט היא שגם אחרי חמש שנים בתפקיד, עוד לא ברור באיזה מערך משחקת אנגליה. עם שלושה בלמים כמו במרבית משחקי הנבחרת, או עם קו של ארבעה בהגנה כפי ששיחק במשחקים האחרונים בחודש מרץ? על פי המשחקים האחרונים, המנג'ר תרגל 4-3-3, אבל יש לו מספיק אפשרויות לגוון.

אולי העמדה הבעייתית ביותר מבחינתה של אנגליה. האם ג'ורדן פיקפורד, שרשם עוד עונה לא מדהימה באברטון, ימשיך להיות השוער הראשון? או שאולי זה הזמן של דין הנדרסון? האם אנגליה יכולה ללכת לטורניר בו היא מצפה לזכות עם שוער שערך הופעה רשמית אחת בנבחרת וכל העונה שיחק 13 פעמים בליגה? הבעיה של סאות'גייט היא שאין לו מבחר אמיתי. מבין 20 הקבוצות בפרמייר ליג, רק לשש יש שוער אנגלי כשוער ראשון (אם מחשיבים את הנדרסון ביונייטד ככזה). ומתוך הקבוצות הללו, שתיים ירדו ליגה וארבע סיימו בין שש האחרונות. מאמני נבחרות נוטים ללכת עם המנוסה והוותיק, שוער אברטון היה טוב במונדיאל האחרון ולסאות'גייט רק נותר להתפלל שפיקפורד לא יעשה את הטעות שתדיח אותו מהטורניר.

10 מגנים זימן סאות'גייט ורק חמישה קשרים. אולי זה מרמז על המחשבה של המאמן לחזור לשיטת שלושת הבלמים. ארבעה מגנים ימניים זימן המאמן, אבל אחד נגרע בעקבות הפציעה של טרנט אלכסנדר ארנולד. שניים מהמגנים (ווקר וג'יימס) יכולים לשחק כבלם שלישי. מנצ'סטר יונייטד בלי הארי מגווייר נראתה בסוף העונה כמו ליברפול בלי וירג'יל ואן דייק. גם עבור הנבחרת מגווייר הוא השחקן המרכזי בחלק האחורי. היעדרו הצפוי בשלב הבתים יחזק, אולי, את המחשבה של המנג'ר לשחק עם שלושה בלמים כדי לפצות על חסרונו.

הדיון העיקרי באנגליה היה סביב זימונו או אי זימונו של אלכסנדר ארנולד. העונה האחרונה שלו לא הייתה טובה. אבל לוותר על כישרון בסדר הגודל שלו, על שחקן עם יכולות מיוחדות וייחודיות שיש למגן של ליברפול, זו מחשבה אנטי-כדורגל מובהקת ועצם העובדה שבכלל הייתה באוויר אינה הגיונית. בסוף דווקא הפציעה במשחק ההכנה מול אוסטריה היא שהשאירה את שחקן העתיד של אנגליה בבית.

בעולם אוטופי, ג'ק גריליש, מייסון מאונט, פיל פודן וג'יימס מדיסון עולים ביחד בהרכב. דקלן רייס קשר אחורי יחיד ושאר ההרכב חושב התקפה. בעולם המעשה מדיסון לא זומן בכלל, ואנגליה לא תפקיר את רייס לגורלו. לצידו אמור לשחק ג'ורדן הנדרסון, שעד הפציעה מקומו היה מובטח (ובצדק). השאלה היא איך יחזור הקפטן של ליברפול (הניפוי של ג'יימס וורד פראוס מלמד שסאות'גייט בטוח בכשירותו המלאה). אנגליה למודת אכזבות מהניסיון הלא מוצלח משך שנים רבות לשלב את למפארד וג'רארד אחד ליד השני, וסאות'גייט לא רוצה ליפול לאותה מלכודת. אז על מדיסון הוא ויתר, גריליש יחכה על הספסל ומאונט יקבל את המפתחות בשלישיית הקישור. הוויתור על לינגארד בניפוי האחרון מלמד אותנו שגריליש יהיה האיש עליו יסמוך לשנות משחקים כשהתכנית המקורית לא תצלח.

שימו לב לג'וד בלינגהאם על משבצת הצעיר האנגלי המבטיח (מייקל אואן, תיאו וולקוט). כמה הוא ישחק בפועל לא ברור, אבל עצם זימונו מראה על הציפיות העצומות מילד הפלא מברמינגהאם.

בניגוד לתקופת רוי הודג'סון, הארי קיין לא צריך להרים קרנות בנבחרת הנוכחית. העונה בפרמייר ליג הוא הוכיח שהוא החלוץ הטוב מכולם, וגם הפליימייקר המוביל. בנבחרת הוא הכוכב, הקפטן, הכול יקום מסביבו. מסביבו? ראחים סטרלינג בעונה נוראית, מרכוס רשפורד סוחב פציעה כבר כמה חודשים. ג'יידון סאנצ'ו חזר לעצמו לקראת סוף העונה, אבל הוא לא יזכור את העונה הזו כחיובית במיוחד. פיל פודן הוא אופציה לשלישיית ההתקפה, והחשוב מכל הוא שלשני השחקנים שישחקו לצידו של קיין המטרה ברורה: לדאוג שלקפטן יהיה נוח, שיגיע למצבים הטובים - שהארי קיין יוכל להוביל את הנבחרת להניף את הגביע בוומבלי ב11 ביולי.

שלוש שנים עברו מאז הגיעה אנגליה לחצי גמר המונדיאל ברוסיה. רק שמונה שחקנים שמרו על המקום שלהם בסגל. אם בטורניר הקודם הסגל הורכב מ-11 קבוצות שונות, הפעם יש נציגים ל-15 קבוצות. בסגל יש גם שלושה נציגים מקבוצות מחוץ לאנגליה. סאות'גייט בוחר בסגל הזה ללכת עם הכישרון האנגלי, עם מאונט וגריליש, טרנט וסאנצ'ו, בלינגהאם וסאקה. הוא לא מתמקד בנציגים מקבוצה אחת בלבד, לא הולך עם שמות העבר. מי שטוב - בפנים. זו בחירה מעודדת וחיובית, ועם הידיעה שמשחקי ההכרעה הסופיים יערכו בוומבלי עם קהל - האופטימיות האנגלית יכולה להרים ראשה.

כל שנותר הוא להגיע לחצי. משם זה כבר אמור לקרות מעצמו.