אכזבה קצת אחרת: על התיקו של נבחרת ישראל מול צפון מקדוניה

זו היתה צריכה להיות סגירת המעגל המושלמת. שנתיים לאחר שפל השפלים, של הנבחרת ושלו, שוב מקדוניה, והוא השחקן היחיד שפתח בהרכב של אלישע ובזה של הרצוג, והנה השער, ערן זהבי, והבחור שלפני שנתיים פרש אחרי הפסד 1:0 כשעל מצחו מקועקע "לא עשה כלום עם הנבחרת", כבש את השמיני שלו בקמפיין, מתוך תשעה כל כולם, והתקרב עוד יותר לתואר שפעם הרגיש דמיוני ועתה פתאום ריאלי, "הכובש הגדול בתולדות הנבחרת". וכמובן מטרת העל היא הטורניר הגדול, מטאור שבורח מאתנו - ולא להפך - כבר 50 שנה.

זו היתה סגירת מעגל מסוג אחר, כשאוראל דגני ביצע עבירה מיותרת פלוס על הקו, כל כך רחוק מהשער. אליוסקי הגביה נהדר, נאתכו נפל, טהא עטף את אדמי אבל לא מספיק והנה ה-1:1 הקלישאתי והנייח והמוכר, ודממה ירדה על טרנר. זה היה רגש שמזמן לא הרגשנו. אחרי הרבה הפסדים ואיבודי נקודות של "אנחנו לא מספיק טובים" ו"זה מה יש", או תיקו כמו מול סלובניה, משחק בו נבחרת ישראל השוותה ולא איבדה, בא התיקו הזה, שכולו אכזבה בועטת. זה אפילו לא כמו ה-3:2 השובר בגלזגו. הגדיר מצוין הכובש - זה היה חוסר בגרות. חוסר יכולת לקחת את ה-0:1, לנעול אותו בברינקס ולהימלט איתו לשדה התעופה ומשם לסלובניה.

חוסר הבנה בתחום שמירת תוצאה, לא משנה איך, בטח שלא מפאול כל כך מיותר ומכיסוי כל כך בעייתי. עשית 0:1? אתה לא ביום מדהים? תנעל את השער וברח. אבל זה כל כך נדיר, כל כך לא ישראלי, שכדי לחזור לפעם האחרונה בה עשינו את זה, הובלנו בבית 0:1 ופשוט סגרנו משחק, השנה ההיתה 2011 וטל בן חיים קיבל צ'אנס מהספסל ובתוך שבע דקות כבש מול גיאורגיה וניצח אותה. שמונה שנים עברו, ועדיין לא קיבלנו את התוצאה הזו בחזרה. התוצאה שמראה יותר מכל - אנחנו יודעים מה זה לנצח. זהבי כבש? דגני לא עושה פאול כזה, נאתכו לא נופל, טהא אוכל את אדמי, כדור שוער, וחוזר חלילה. מאז גיאורגיה, בבית, להפסיד 1:0 אנחנו דווקא יודעים - ארבע פעמים (יוון, בלגיה, ספרד וכן, מקדוניה).

נבחרת ישראל לא היתה מדהימה אמש. היא היתה חלודה ואפילו עייפה. אבל היא היתה דומיננטית, הוליכה על מקדוניה בכל סעיף כדורגל (7:18 איומים, 33-67% פוזשן, למשל), בטח בהתחשב במצב הסגל. בקדנציות קודמות זה היה נגמר בהפסד, ועדיין, זה תיקו שמאכזב באותה המידה. עכשיו חייבים לנצח בסלובניה, ולפי תקדימי העבר, גול אחד לא אמור להספיק.

בשעה וחצי של כדורגל קיבלנו אתמול מושג מה היה קורה לו מנור סולומון לא מבזבז שנתיים קלנדריות בבוגרים של מכבי פתח תקוה. שיהיה ברור - סולומון עדיין לא הגיע לרף התכלס, אבל הוא מתקרב, הוא כל כך רחוק ממה שהיה רק לפני שמונה חודשים, אז רשם עוד משחק ועוד משחק בלי מספרים ובלי תכלס רק כי מכבי פתח תקוה צריכה לשרוד.

"מספרים זה חושב ובגלל זה הלכתי למקום שיעזור לי וילמד אותי לעשות את זה", אמר לי לאחר שחתם. "אני אוכל להשתפר שם רק מהאימונים".

א. צודק.
‏
ב. במשחק האחרון שלו שם הוא גם כבש.
‏
ג. ישראל אולי עשתה תיקו מול מקדוניה וזה מרגיש כמו הפסד אבל בדבר אחד לפחות ניצחנו - זה יהיה המשחק שלאחריו סולומון הוגדר כבאנקר.

נכון, הרצוג יודע להפתיע אבל נראה שגם הוא הבין. אמנם סולומון פתח, כנראה, רק כי כיאל לא יכול היה, אבל לשחק כדורגל לאומי בלעדיו, מעכשיו, יהיה פשע. כי תמיד ידענו שהוא מסוגל, אבל אף פעם לא ראינו. אמש כולם ראו. זה לא היה מושלם, הוא עדיין לא מאיים מספיק, אבל זה היה כל כך מוכשר, כל כך מבטיח, כל כך מוזר בנוף. דריבל שלא ראינו מאז בניון הצעיר, כוח מתפרץ משוגע, לכו תפילו אותו מהרגליים (לא היתה עבירה שלו בסוף, חבל) וכן, גם הבישול. גם החילוף של הרצוג, שהזיז אותו לכנף שמאל, לא הפריע לו.

יש בנבחרת הנוכחית הרבה חלודה, אי ודאות, שחקנים לא כשירים, שחקנים לא בריאים. ויש את זהבי, אלחמיד, ונעים מאוד, מנור. ברוך הבא למועדון הבאנקרים. ובענף ובמפעל ובנבחרת שכל כך עוסקת במה שקורה עכשיו ובמה שכבר שנים לא היה, כמה כיף שיש מישהו שגורם לך לחשוב על מה שאולי עוד יהיה. כי בדוגרי, הסיכויים להעפיל לטורניר גדול לא כל כך גדולים, ובטח שלא משתפרים, אבל אם סולומון ימשיך להשתפר, לפחות יהיה לנו עם מה להעביר את הזמן.