.Play it
שתי הסצנות הכי טובות ב"קזבלנקה" נעזרו באותו הציווי.
."Play it, Sam"
בראשונה, כשאילזה נכנסה לבר של ריק וביקשה מסם לנגן את אחד השירים הכי טובים בתולדות המוסיקה.
."Play La Marseillaise. Play it"
בשנייה, כשהקצינים הגרמנים בראשות מייג'ור שטראסר השתלטו על פסנתר והחלו לנגן ולשיר את "משמר הריין" - שיר לאומי שאומץ על ידי הגרמנים כהמנון שני באותם ימים, ושייצג את הסכסוך המתמשך בין צרפת לגרמניה; בהפקת הסרט רצו להשתמש בהמנון הנאצי, אבל לא הצליחו להשיג את זכויות היוצרים. כשוויקטור לאזלו, חבר המחתרת, שומע את הפזמון המתריס, הוא יורד במהרה לעבר הלהקה ומתרה בהם לנגן את ההמנון הצרפתי.
אנשי הלהקה מסתכלים לעבר בעל המקום ריק, והוא מהנהן לאישור, באחת המחוות החזקות והמנותחות בתולדות הקולנוע. גולי צרפת ושאר נפגעי הנאצים שרים את "לה מארסייז" בקול גדול, הנאצים מצדם מגבירים, אך הצרפתים גוברים עליהם. המצלמה מתמקדת בעיניה הדומעות של איבון. השחקנית מאחורי הדמות, מדליין להבו, לא שיחקה באותה סצנה - הסרט צולם ב-1942, וכפליטה מצרפת הכבושה ההתרגשות והדמעות שלה היו כנות לחלוטין. גם צעקתה בסיום: "ויו לה פראנס!"
ניצבים רבים החזיקו בעיניים רטובות בזמן אותה שירה. אף הם, גולי מלחמה, לא שיחקו כלל. וכך, ביותר מדי סצנות-על בסרט המיתולוגי - וכמו סיסוקו במקום קאנטה מול איסלנד - רוב הדברים הכי טובים התרחשו בשל אילוצים. לפני חודשיים הלכה לעולמה מדמוזל להבו, בת 92, השורדת האחרונה מהיצירה שלא תמות לעולם.
ואם כבר משווים בין קזבלנקה לכדורגל, מייג'ור שטראסר כעס מאוד ובעקבות התבוסה בקרב ההמנונים הורה על סגירת בית הקפה של ריק. ככה זה, אתם יודעים, גם כשהגרמנים מפסידים במשחק, הם מנצחים בפנדלים.
דו-קרב ההמונים:
הסצנה הזו סימלה המון והיא מהותית מאוד עד עצם היום הזה. בנובמבר שעבר, אחרי מתקפת הטרור המחרידה בפריס -- באותו לילה שיחקה צרפת נגד גרמניה, וגם בסטאד דה פראנס התפוצצו מחבלים -- אלפים שיתפו את קליפ היוטיוב הנ"ל. כולל חבר הפרלמנט הגרמני, יליד איראן אומיד נוריפור.
בטורניר זה, צרפת פייבוריטית מלפני פתיחתו ועד הלילה. גרמניה צמודה עד שווה אליה, אבל בתחרות ההמנונים, הכחולים מנצחים תמיד, בלי תחרות. "לה מארסייז" הוא ההמנון הכי מתניע והכי מתדלק שיש בכדורגל. הוא מרגש, נפתח בבום ומלחמתי לאורך כל הדרך. ומלחמתי זו ההגדרה המדויקת. שימו לב למילים (והקשיבו למוסיקה):
לילה אחד באפריל 1792. זה מה שלקח לקלוד ז'וזף רוז'ה דה ליל להלחין את ההמנון, לבקשתו של ראש עיריית שטרסבורג. צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ופרוסיה, והחבר'ה רצו מארש מלחמתי לקראת הצעדה לפריס. לשיר היה שם שונה בתחילה (גם הוא קשור לנהר הריין), אבל הוא היה כה פופולרי בין גדודי המתנדבים של מארסיי, ששמו שונה על שמם - "לה מארסייז". בזמן צעדתם לפריס, הם שאגו את המילים הנוראיות במנגינה הנהדרת ולאחר כמה גלגולים, הפזמון אומץ כהמנון צרפת.
הערב (חמישי), שוב ייערך קרב המנונים ושוב זה יהיה מול נציגי גרמניה. שתיים מהמדינות המסוכסכות ביותר במאות האחרונות ייאבקו פעם נוספת, והפעם לא על נהר הריין, אבל כן על הזכות לצעוד לעבר פריס. וזה יהיה עוצמתי מתמיד. הצרפתים והגרמנים אף פעם לא הסתדרו, ובכדורגל, מארחי הטורניר סוחבים 58 שנות אומללות מאז הרביעייה של ז'יסט פונטיין בגטבורג - וגם זה היה במשחק על המקום השלישי. שלוש פעמים נפגשו מאז שתי המעצמות בטורנירים גדולים. שלוש פעמים במונדיאל. שלוש פעמים זה נגמר כמו מייג'ור שטראסר - הגרמנים סגרו לצרפתים את הקפה.
ב-1982 זה התחיל, עם אחד המשחקים הגדולים בתולדות הכדורגל. פלאטיני הגדיר את המשחק כיפה ביותר בקריירה שלו, אבל יפה זה לא היה. זה היה קרב נוראי, במהלכו הכניס שוער גרמניה שומאכר את הפיקה של הברך בתוך באטיסטון. הנזק: שתי שיניים עקורות, לסת שבורה ואף שלוש צלעות. בזמן שהצרפתי נשלח לבית החולים, שומאכר התגרה בקהל הכחול. אחרי 1:3 של צרפת, זה נגמר, כמובן, ב-3:3 והשוער/נינג'ה הדיח את פלאטיני והחבר'ה בפנדלים. הערב הזה הקנה לו את המקום הראשון בסקר "האדם השנוא במדינה". אל המקום השני המכובד הגיע היטלר. מונדיאל לאחר מכן, במקסיקו, הגרמנים ניצחו את הנמסיס 0:2 ובמונדיאל האחרון, בארבעה ביולי בריו דה ז'ניירו, הומלס שלח את צרפת הביתה עם נגיחה מוקדמת ו-0:1 קטן.
אז הנה עוד מפגש, והפעם זה יהיה במארסיי. המלצה: בעת נגינת ההמנון הצרפתי, הגבירו את הווליום עד שתתפרק הטלוויזיה. כי אין מקום הולם יותר על הפלנטה למפגש הזה.
.Play it. Play La Marseillaise
הלן קאמי היא מארסיי, בורן-אנד-רייזד. ברונטית, חולצה לבנה, היא עיתונאית בערוץ הטלוויזיה M6, שישדר גם את חצי הגמר וגם את הגמר. "זו עיר הכדורגל הכי גדולה בצרפת, העיר עם הכי הרבה תשוקה למשחק, העיר בה באמת מתלהבים", היא קובעת, כשלצדה יושבים ומהנהנים בהכנעה שני עמיתיה לג'וב, ליונל גנדרון הוותיק יותר במכופתרת וז'רמי מורו הצעיר יותר, עם חולצת וי כחולה. "כבת מארסיי אני גאה שהמשחק יתקיים כאן", קאמי אומרת, "כי אחרי המשחק הראשון בין אנגליה לרוסיה וכל מה שקרה, מגיע לאנשי העיר פיצוי הולם".
מארסיי הדרומית היא במובן מסוים התחתית של צרפת. עיר ענייה, חצי מתושביה לא מרוויחים מספיק כסף כדי לשלם מסים. את השכונות הרעות בסביבתה, כמו זו בה גדל זינדין זידאן, כבר יצא לכם להכיר. "יש בעיות אלימות וסמים", אומרת הלן, "אבל תמיד אנחנו אומרים שבמארסיי האצטדיון ממזג בין אנשים מכל המקומות והמעמדות. מאז ומתמיד. מארסיי היא עיר שונה, והכדורגל מחבר פה באופן מיוחד. אנחנו גאים בעיר שלנו ואנחנו לא אוהבים כשאומרים שמארסיי היא רק אלימות ואומללות ומאפיה. הדברים משתפרים פה ויותר מדי פעמים מדברים רק על הרע שבמארסיי, בזמן שבפריס יש פרברים אלימים ורעים באותה מידה, אבל אף אחד לא מדבר על זה. מארסיי מקופחת לעומת המרכז".
נראה לי שככה זה בכל מדינה. אצלנו בישראל, בחיפה מרגישים מקופחים לעומת תל אביב, למשל.
"נו, וחיפה ומארסיי הן ערים תאומות", קאמי מתלהבת. "ביקרתי שם לפני כמה שנים!".
"כשזכינו ב-1993 כל העיר היתה באקסטזה", היא מספרת. זכינו זה במינכן - ברור שבגרמניה - בגמר מול מילאן, בשנה הראשונה של ליגת האלופות. אבדי פלה שיגר קרן לראשו של באזיל בולי -- שניהם בחולצות גדולות לגופם - ו-0:1 קטן וגביע גדול. "מארסיי חיה בשביל המשחק ההוא", היא מוסיפה. זו הייתה הזכייה האחרונה של הקבוצה בתואר הזה. האחרונה והיחידה.
לקפטן דאז קראו דידייה דשאן.
את אליפות צרפת האחרונה קטפה מארסיי ב-2010.
למאמן דאז קראו דידייה דשאן.
מאמן נבחרת צרפת חוזר למקום בו עבד שבע עונות כשחקן וכמאמן; שבע עונות בהן זכה בשלוש אליפויות, ליגת האלופות ושלושה גביעי ליגה. "הוא עדיין מחובר לעיר", אומרת קאמי. "מאז שהוא עזב כשחקן, לא עשינו כלום עד שחזר כמאמן. ומאז שעזב כמאמן, לא עשינו כלום עד עכשיו. היו לו חיים נהדרים כאן, ואנשי מארסיי מאוהבים בו". "בסך הכול, מארסיי היא לא זיכרון נהדר עבור דשאן", מתערב העיתונאי עם המכופתרת, גנדרון. "הסוף היה רע, זה מועדון שקשה להתקיים בו, המאפיה ניהלה אותו ואם אתה לא ממארסיי, אתה נתקל בבעיות. יש קודים של התנהגות. זו עיר מיוחדת". "כמו שאמרתי", הלן קאמי מחשבת מסלול מחדש, "אנשים כאן חיים בשביל הכדורגל. כשהם מאוכזבים, הם שונאים את כולם -- השחקנים, המאמן וההנהלה. אבל כשהם אוהבים...".
"לקראת הסוף הוא היה משותק, לא יכול היה להחליט על כלום", מכופתרת מתעקש. "אנשים עשו דברים מעל לראש שלו". מורו עם חולצת הווי מסכם בצורה הוגנת: "האוהדים כאן אוהבים את דשאן והוא אוהב אותם, והבוסים של מארסיי שנאו אותו והוא אותם". "לא הייתי כאן ארבע שנים, אני בטוח שתהיה אווירה מיוחדת", אמר דשאן במסיבת העיתונאים עם החזרה למארסיי לקראת מפגש שלב הבתים מול אלבניה (0:2). "לא פגשתי כאן את אותם האנשים, כנראה הם מתחבאים", עקץ את האקסים.
דשאן מונה לתפקיד מאמן הנבחרת ב-2012, ומטרת העל הייתה להחזיר את הצרפתים לדרך המלך אחרי הקדנציה הנוראית של דומנק. זה התחיל קשה, עם מהפך פלייאוף מול אוקראינה בנובמבר 2013 (הפסד 2:0 בקייב; 0:3 מחשמל בגומלין בפריז), ונמשך קשה, עם העפלה אוטומטית לטורניר ביתי שנערך בצל שערוריית ולבואנה-בנזמה. כעת הוא בחצי הגמר, ואפשר לומר שמאז ההדחה בריו מול גרמניה, זה המבחן האמיתי הראשון שלו. עד כמה המשחק מהותי עבור הרזומה, עבור המוניטין שלו כמאמן הטריקולור?
"קשה לקבוע", מורו אומר, "כי הוא קיבל נבחרת משוסעת ואז פרשת בנזמה. הוא היה הראשון שהגן עליו. בנוסף, יש דור צעיר - פוגבה, גריזמן - וצריך לשפוט אותם רק עם הזמן". "גם אם צרפת תפסיד לגרמניה זו לא תהיה קטסטרופה עבור דשאן", גנדרון מגבה. "נשיא ההתאחדות קבע שהמינימום הנדרש זה חצי גמר. דשאן השיג את זה. זה לא היה נפלא ומדהים, אבל הוא עשה את זה והוא אלוף עולם לשעבר ויש לו כריזמה וכל השחקנים מכבדים אותו. זה לא דומנק. דשאן הוא כמו פסל, אליל, אייקון. וכן, יש לו מזל". "איזה הגרלות הוא מקבל, איזה בתים, איזה נוקאאוט...", מורו מתענג. "מעכשיו, מה שהוא עושה זה בונוס", גנדרון קובע, "והוא יאמן את צרפת במונדיאל ברוסיה, זה בטוח".
הסטאד ולודרום הוא האצטדיון היפה ביותר בצרפת. יש חדשים ממנו, אין מרהיב ממנו. אבל מבחינת אולימפיק מארסיי של השנים האחרונות, מדובר בחורבה בואכה בית קברות. העונות הקשות גבו מחיר. ב-2014 הוחתם מרסלו ביילסה והתקווה חזרה, וכמעט גם האליפות. בקיץ לאחר מכן מארסיי קיבלה הצעה מווסטהאם, 10.5 מיליון ליש"ט, עבור דימיטרי פאייה. לא כסף גדול, אבל הם ישר התפתו ומכרו. באותו קיץ עזב את המועדון עוד חבר נבחרת, אנדרה-פייר ז'יניאק, שנדד למקסיקו. המאמן הארגנטינאי התעצבן ועזב אחרי המחזור הראשון של העונה הנוכחית, ומשם צניחה חופשית. גם השוער סטיב מנדאנדה עזב, לפאלאס, ובסגל הנוכחי של הטריקולור אין ייצוג אחד למועדון המפואר לשעבר.
זה הדרדר והדרדר. מארסיי לא ניצחה בבית בין המחזור החמישי לבין המחזור ה-37 (15 משחקי בית ברציפות!), והסטאד הפך לזירת הפגנות ומחאות. האוהדים המרירים תלו שלטים בגנות הנשיאה מרגריטה לואי-דרייפוס ("תחזרי לתפקיד המקורי שלך, עקרת בית"), וגם השחקנים חטפו. "מארסיי הייתה בטופ של מועדוני צרפת", קאמי מנתחת, "ולאוהדים נמאס מהמצב הנוכחי. הם רוצים שכולם יילכו הביתה, ורק אז אולי יחזרו. הם לא פראיירים, הם חיים בשביל המועדון והם לא יתרצו עד שימלאו את מבוקשם".
עבור הנבחרת, הוולודרום כמעט תמיד האיר פנים. בטורנירים הגדולים צרפת לרוב הסתדרה שם. בחצי גמר יורו 1984 על פורטוגל הטריקולור גברו 2:3 על פורטוגל (שער ניצחון של פלאטיני, 119') בדרך להנפה בפריז; במונדיאל 1998 צרפת פתחה את משחקיה במארסיי עם 0:3 על דרום אפריקה (דשאן היה הקפטן) בדרך להנפה בפריז - במשחק בו כבש זידאן וכשרץ לחגוג הריח דרך נחיריו את "אחר הצהריים של מארסיי"; וביורו כאמור, 0:2 על אלבניה, והערב הטירוף האמיתי. ב-1938 צרפת אירחה מונדיאל ולא זכתה אבל גם לא שיחקה במארסיי. בסטאד התקיימו רק שני משחקים, בשניהם שיחקה איטליה, שגם זכתה בגביע העולם. ברכת מארסיי. למעשה, ההפסד היחיד של צרפת בעיר הדרומית בטורניר גדול היה ב-1960, וגם זה היה במשחק על המקום השלישי.
כפי שאמרה הלן קאמי, העיר חייבת לכולנו פיצוי. לא רק בגלל המהומות בין אנגליה לרוסיה במשחק הפתיחה של הסטאד בטורניר הנוכחי. גם על המשחקים האחרים שהתקיימו שם - 0:1 בין פולין לאוקראינה, 1:1 בין איסלנד להונגריה ו-1:1 ופנדלים בין פולין לפורטוגל - לא היה מה לכתוב הביתה.
תהיו בטוחים שהלילה יהיה הרבה מה לכתוב. זה מארסיי. זו צרפת. זו גרמניה. זו ההיסטוריה. זה הרצף. זו השנאה. זו היריבות. זה הריין. זה הקפה של ריק, זה לאסלו, זו איבון, זה שטראסר. זה פונטיין, זה באטיסטון, זה פלאטיני, זה שומאכר. זה זידאן, זה בולי, זה פאייה, זה מולר, זה דשאן.
זה המארסייז.
זה לא משנה מה יקרה -- תמיד תהיה לנו פריס.
רגע, למי?
.Play it
orenjos@walla.co.il