אוליבייה הוא מנקה חניונים.
יום חמישי בצהריים והוא על המכונה המיוחדת, והחניון שבבניין הגדול שברחוב ג'ירארדין מתמרק. הוא גר בדרום מארסיי עם אחותו. דקות ורחובות שאף אחד לא מדבר אנגלית, אף אחד לא יכול להסביר לי היכן לעזאזל זה פ.צ. אנדום - מועדון הכדורגל בו שיחק זינדין זידאן בילדותו. אוליבייה מדבר אנגלית.
זינדין זידאן גדל בלה קסטלאן. נהג המונית הראשון שנתקלתי בו אסר עליי להיכנס. אמר שגם הוא לא היה נכנס לשם. "אולי עם רכב אחר", הציע, "בטח לא עם מונית". הפקיד במלון שבנמל העתיק אמר שלעולם לא יעז להתקרב. הפקידה שלידו, מתלמדת עם חיוך של מתלמדת, הנהנה לאישור. "סמים, יריות, נוראי", הוא ניזון מההנהון שלה. הבחור ממרכז התיירות הגדיל לומר: "זה המקום הכי מסוכן באזור מארסיי, ואחד המקומות המסוכנים בצרפת", התריע. "אל תיכנס". ואז הראה תמונה של הבניינים הגבוהים והבהירים, ובאמת שכל אחד מהם נראה רשע מהשני. זה היה נראה כמו בית כלא רע. "אתה רק תתקרב עם מצלמה, ויש להם אנשים שמסתכלים ומודיעים - זה ייגמר רע". בסדר, לא צריך לצעוק - אל לה קסטלאן לא ניכנס הפעם.
אז תנו לפחות להתחקות אחר משהו אחר בחייו של זיזו. בכל זאת, היורו מתחיל, וזה הכדורגלן הכי טוב בהיסטוריה של המארחת. מאמן זוכת הצ'מפיונס. אז הבחור ממרכז התיירות הציע תחליף: "לך לבקר במועדון פ.צ. אנדום". הוא הקיף בעיגול מיקום מסוים במפה, מתח כמה חצים של הוראות הגעה, וביי. הפקידה במלון כתבה את הכתובת על פתק - נהג המונית לא קורא אנגלית. רחוב ג'ירארדין 22. מפתח, גז, נסענו.
הנהג הוריד אותי מול בניין שכוח אל. אין שם אדם. דלת הכניסה נעולה, החלון פתוח, החדר ריק לחלוטין. יש מספר טלפון על הקיר. אף אחד לא עונה, כמובן. חבר דובר צרפתית בדק ומצא שהפקידה התבלבלה - משרדי המועדון נמצאים ברחוב ג'ירארדין 13, ולא 22. רק איפה זה 13? אחרי כמה דקות של חוסר אונים לפתע נפתחה דלת חניון ענקית. ג'יפ שחור יצא מן החניון, ואני נכנסתי. שם מצאתי את אוליבייה. הוא הוציא את הבלקברי שלו והתקשר לחבר. זה שלח אותנו רחוב אחד ימינה. שם אוליבייה שאל שני ילדים "איפה שיחק זידאן?", והם שלחו אותו רחוב אחד שמאלה. בדיוק כשעברנו שוב מול דלת החניון שלו עבר אדם שהיה לבוש כאילו זכה בפורמולה 1. אוליבייה שאל בצרפתית איפה זה 13, והזוכה בפורמולה הצביע על מקום העבודה של אוליבייה.
כן. אוליבייה לא ידע שהוא מנקה את החניון של בניין המשדרים של פ.צ אנדום.
נכנסנו לבניין, וגברת ענתה לקריאותינו. עוד זיג לתוך החדר, ושולחן גדול ולבן נגלה לעינינו ומסביבו שבעה אנשים, אוכלים ושותים, וברקע, בטלוויזיה, מרוצי סוסים. על הקירות עשרות גביעים ותעודות - מתברר שפ.צ. אנדום זה חתיכת מועדון. אוליבייה התפטר לרגע מתפקידו כמנקה חניונים והפך להיות מתורגמן. הגברת כבת שישים, דומה למרים פיירברג-איכר, רק עם שיער קצר. וכשאוליבייה הסביר לה שהגענו לכתבה על זיזו, מיד סימנה "לא" גדול עם היד. "זיזו לא שיחק כאן", הסבירה. "זה בכלל היה בספטם לה ואלו". הו, סוף סוף שם שאפילו גברת ויקיפדיה מאשרת.
איש עם שפם כמו של פעם מיהר להציע אלטרנטיבה: "אצלנו זיזו לא שיחק, אבל כאן גדל האחיין של קנטונה!". שבעת אבירי השולחן עשו קולות של פרגון, והשפם הוציא טלפון מיושן מהכיס והראה תמונה שלו ושל הנכד, ואיתם קאנטונה בכבודו ובצווארונו. "אני חבר שלו", התגאה השפם. "באתי לבקר אותו - פעמיים במנצ'סטר ופעם אחת בוומבלי". קולגה של השפם, שתי טיפות מים ניסים קיוויתי, לקח את רשות הדיבור והשוויץ בגביעים ובתעודות. הוא הראה פוסטר לכבוד 90 שנה למועדון, פתח עוד חדר מאחורה שגם הוא היה מפוצץ בגביעים, וסיפר שכמעט קוים משחק בין העיתונאים של פ.צ אנדום לבין העיתונאים של ברצלונה.
פיירברג כנראה הרגישה קצת מקופחת, אז היא הציעה לנו עוגת גבינה ובה משהו שנראה כמו תפוח, מרגיש כמו אגס אבל הרבה יותר טעים משניהם. קיוויתי לקח אותי למטבח להשוויץ בפסטה שהוא הכין, וחזר משם עם בקבוק קוניאק ובתוכו רוזה. הוא מזג לאוליבייה ולי, והבחור שלידו היה אחראי על הקרח. פיירברג שאלה מאיפה, וכשאמרתי ישראל מיד אמרה "אני מארמניה". ואז עשתה סבב. "והוא צרפתי, והוא [קיוויתי] איטלקי, והוא [שפם] צרפתי, והוא צרפתי אבל גם" ומתחה את עיניה לצדדים. "ויאטנמי", תיקן קיוויתי. "ויאטנמי".
השפם בירר את הכתובת של ספטם לה ואלו, אוליבייה לקח והזמין מונית. אולי תבוא איתי, הצעתי. והוא, אחרי יותר משעה של חיפושים, עוגה ורוזה, נזכר: "אני צריך לעבוד".
מדרום מארסיי ליישוב שנמצא מצפונה עוברים דרך מנהרות, גשרים שלצדם הים התיכון וכן, הנה גם לה קסטלאן. גם הנהג הזה לא מסכים להיכנס, אבל מאט בשביל תמונות. "רק שים לב שלא רואים אותך", ביקש. לא רק שמסוכן מדי להיכנס אל תוך השכונה, בחורף האחרון זה גם הפך למיותר. אז הרסו את "בניין G", שם גר זיזו בילדותו. "קרטייה דיפיסל", גם זידאן מכנה את המקום כך - ביטוי מכובס למקום בעייתי (ויש פרשנויות גזעניות יותר).
כמה דקות לאחר מכן, והופ - מגרש הכדורגל של ספטם לה ואלו. בפנים נמצא אדם אחד מבוגר, עם מבטא חזק אפילו בסטנדרטיים המקומיים. הוא פתח את השער, שאל מאיזה ערוץ והציג את עצמו. "אני אנדרה ארו", אמר. "מ-1962 במועדון. התחלתי כשחקן, והיום אני המזכיר". מה שבטוח, הוא היה מוכן לביקור למרות שלא תיאמנו. כנראה זה מתפקידיו העיקריים - לחכות לעוברי אורח. הוא מיד עשה סיור מהוקצע. הראה כל שלט אסטרטגי, וכשנכנסנו למבנה, על שולחן חיכו כל התמונות וכל גזרי העיתונים. - ביוני המועדון חוגג 70, ועדיין, לא שוכחים לרגע את היהלום שבכתר. "זה זידאן", ו"אלה אחים שלו", ו"זה ז'ה וארו, שגילה אותו", ו"זה אבא שלו". זיזו שיחק שם מגיל 11 ועד 14, אבל גם שנים רבות לאחר מכן הקפיד להגיע מדי פעם לאימון, להצטלם עם השחקנים.
יוצאים מהבניין ועולים על הדשא. "כאן זידאן שיחק כדורגל", ארו מצביע על המגרש, ואתה מדמיין אותו רץ, בועט לתוך השער שמתחת לעצים, דופק גליץ' בסמוך לגדר. לא ייאמן. המתקן סביר מינוס - דשא סינתטי, טריבונה קטנה מאוד. "זה הנורמל, ונבנה יציע חדש בהמשך השנה", המזכיר כאילו קרא את המחשבות שלי. אנדרה ארו נפרד לשלום, ובדרך חזרה לנמל העתיק והנוצץ של מארסיי עברנו שוב ליד לה קסטלאן.
"אני קודם כל מלה קסטלאן וממארסיי", אמר זיזו ל"גארדיאן" עוד כששיחק בריאל. "אני אוהב את מדריד, אני שמח להיות כאן. הייתי כאן שנים ואני מקווה להיות כאן להרבה שנים נוספות. אבל אני גאה במקום ממנו באתי ולעולם לא אשכח את האנשים עמם גדלתי. לכל מקום שאלך, לה קסטלאן זה המקום אליו אני ארצה לחזור. זה עדיין הבית שלי".
לפני כמה שנים הוא בנה להם קומפלקס כדורגל. הוא לא היה צריך את המחווה הזו כדי להיות האדם הכי רצוי במקום הכי לא רצוי בעיר.
http://facebook.com/josifoon
orenjos@walla.co.il