איש היער: סיפורו המיוחד של לארס לאגרבק, מאמן איסלנד המפתיעה

מזה כמעט ארבעה עשורים מעניקה תחנת הרדיו המובילה של שבדיה פרס יוקרתי על ההישג הספורטיבי של השנה. הזוכה נבחר בהצבעת המאזינים, ומכיוון שכדורגל הוא לא בדיוק הענף הפופולרי ביותר במדינה, נרשמו שלוש פעמים בלבד בהן הזוכים היו מהענף: גטבורג שזכתה בגביע אופ"א ב-1982, נבחרת שבדיה שהעפילה לחצי גמר המונדיאל ב-1994 וזלאטן איברהימוביץ' ב-2007. השנה מעריכים כי לארס לאגרבק עשוי לקבל את הפרס על פועלו כמאמן נבחרת איסלנד, וזה לא דבר של מה בכך.

ההערכה ללאגרבק במולדתו האמירה למימדים חסרי תקדים, והעיתונאי כריסטופר קארלסן מספר: "זה מטורף לגמרי רק לחשוב שהתואר היוקרתי יכול ללכת למאמן שעובד בנבחרת זרה. לארס הוא הדמות הפופולרית ביותר בשבדיה כרגע, הוא שם בצל אפילו את זלאטן. הוא אגדה של ממש". מדהים, אם כך, שהמאמן היה הרבה פחות נערץ כאשר הדריך את נבחרת שבדיה עצמה והצעיד אותה לחמש הופעות רצופות בטורנירים הגדולים. אחרי הכישלון בשלב הבתים ביורו 2008 והפיאסקו במוקדמות מונדיאל 2010 דרשו רוב האוהדים את ראשו ושמחו לראות אותו עוזב. הוא הוגדר אז כמאמן משעמם ומיושן. היום הם מצטערים ומתגעגעים אליו, בעוד לאגרבק בן ה-67 חווה סיום מופלא לקריירה מיוחדת במינה.

עוד בנושא

איסלנד הדהימה את אנגליה ותפגוש את צרפת ברבע הגמר ביום ראשון
"עדיין לא הראנו מה אנחנו באמת מסוגלים": איסלנד מעכלת את ההישג
אמני האשליות: תומר יצחק מנתח את הפנטזיה האיסלנדית שלא נגמרת
השדר האיסלנדי חזר בגדול: מדור הקליפים חוגג עם הסנסציה של היורו

והוא הרי באמת איש מיוחד, כנראה מאמן הנבחרות המצליח היחיד בהיסטוריה שמעולם לא שיחק כדורגל מקצועני וגם לא אימן באף מועדון מקצועני. לאגרבק גדל בעיירה קטנה בצפון שבדיה כבנו של יערן, בנעוריו טייל ועבד המון בטבע. אהבתו לכדורגל היתה עזה, אבל כישרון לא היה לו, ואחרי שסיים לימודים אקדמיים במדעי המדינה הוא ישב לרוב על הספסל בקבוצה זניחה בליגה השלישית. במקביל נתנו לו גם תפקיד ניהולי במועדון, ולאגרבק הקים כמעט מאפס את מחלקת הנוער. בהמשך, הוא החל להדריך את הילדים והבין שזה ייעודו. הוא השתוקק להעמיק את הידע, ובגיל 26 התקבל לקורס מאמנים בשטוקהולם.

העיתוי היה מושלם. בסוף שנות השבעים עבר הכדורגל השבדי מהפכה תודעתית בזכות שני מאמנים אנגלים צעירים שהגיעו למדינה ושינו את הכל – בוב הופטון ורוי הודג'סון. הטקטיקה החדשנית של השניים, עם סגנון מהיר ושמירה איזורית, עוררה ויכוח נוקב במדינה שהיתה רגילה לתורה הגרמנית עם השמירה האישית. המחלוקת היוותה קרקע פוריה לשיפור טקטי בכל התחומים, והיתה רלוונטית במיוחד בקורס המאמנים. לאגרבק התבלט כתומך נלהב של הבריטים, ולא לחינם הוא אמר לפני משחק שמינית הגמר מול אנגליה: "רוי השפיע עלי רבות, ובזכותו הפכתי למאמן. אי אפשר אפילו לתאר עד כמה עבודתם של שני האנגלים השפיעה על הכדורגל השבדי". ואז הוא ניצח את המורה הנערץ שוק על ירך ושלח אותו הביתה.

נקודה מרתקת היא שהודג'סון ולאגרבק בני אותו גיל, אך בעוד האנגלי זהר בצעירותו והיווה השראה לאלפים בסקנדינביה, הלך השבדי בצעדים איטיים הרבה יותר. במשך 13 שנה עבד לאגרבק בקבוצות קטנטנות בצפון המדינה, אשר אפילו חלק גדול מהשבדים לא מכירים את שמן. עם זאת, הוא שמר על קשרים מצוינים עם אנשי מקצוע בעלי השפעה בהתאחדות, וב-1990 קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו. לגרבאק מונה למאמן הנבחרת הצעירה, ומקביל הוטלה עליו משימת הסקאוטינג אחרי יריבות הנבחרת הבוגרת אותה הדריך טומי סוונסון האגדי. היתה לו תרומה מאחורי הקלעים להעפלה לחצי גמר יורו 92' הביתי וגם להישג הנהדר בגביע העולם בארצות הברית. הבוסים העריכו אותו, ומינויו כעוזרו של טומי סודרברג בנבחרת היה טבעי והגיוני.

ההמולה בעיר הבירה מעולם לא מצאה חן בעיניו של לאגרבק. "אני אוהב להיות בטבע, זה כל כך שונה מכל הרעש הזה", הוא אמר לא פעם, וסודרברג כינה אותו בחיבה "איש היער". ואולם, המנטליות של צפון שבדיה עזרה לו מאוד. "אלה אנשים רגועים צנועים שלעולם לא מאבדים קשר עם המציאות. הם מאמינים בעבודה קשה ובשיתוף פעולה", מספר קארלסון. "הוריי לימדו אותי לכבד תמיד כל אדם", אמר לאגרבק עצמו. וכך, לאורך כל הקריירה בנבחרות, הוא תמיד חלק את הסמכויות עם פרטנר ועבד איתו בהרמוניה קרובה לשלמות.

שנתיים אחרי שהחל כעוזרו של סודרברג, מונה לאגרבק לשותף שווה זכויות בצוות. השניים חוללו את הסנסציה במונדיאל 2002, כאשר מעטים נתנו לשבדים סיכוי בבית המוות עם ארגנטינה, אנגליה וניגריה, אך ראו אותם מסיימים במקום הראשון. ב-2004 עזב סודרברג, ולאגרבק מינה כעוזרו את רולאנד אנדרסון, חברו הקרוב עוד מקורס המאמנים. "רולאנד הוא מאמן בדיוק כמוני, ומוגדר כעוזר רק כי ביקש שכך יהיה", הסביר אז לאגרבק. הם המשיכו עד לסוף הקדנציה ב-2009, ואז יצאו להרפתקה מוזרה כמאמני ניגריה במונדיאל 2010, אבל המנטליות האפריקאית ממש לא התאימה לשבדים, וזה נגמר בפיאסקו.

לעומת זאת, איסלנד התאימה ללאגרבק כמו כפפה ליד, ועוזרו/שותפו הנוכחי היימיר האלגרימסון נפעם מאופיו של המאמן הוותיק: "יש ללארס יותר נסיון מכל שאר הצוות ביחד, אבל הוא לעולם לא יקח קרדיט לעצמו אלא יחלק אותו בין כולם. הוא אדם נעים הליכות שנותן יחס זהה לכולם. נדהמתי מנכונותו להעניק לי חופש פעולה כה נרחב. ציפיתי שמאמן עם רזומה כה עשיר יהיה דיקטטור, אבל הוא ההיפך המוחלט. הוא מקשיב לרעיונות שלי ומכבד אותם".

אז לאגרבק ממש לא דיקטטור, אך הוא מאמין בסדר ומשמעת, ולא מאפשר לאיש להפר את האיזון הקבוצתי. ב-2006 הוא השעה שלושה כוכבים גדולים, כולל איברהימוביץ', מהנבחרת אחרי בילוי לילי במועדון. מבחינת השבדי, המאמץ הקבוצתי תמיד מעל הכל, והוא מדגיש זאת בכל הזדמנות. "כל שחקן נוגע בכדור במשך פחות מדקה במשחק. הצופים עוקבים אחרי הכדור, אבל אני רוצה לראות כיצד השחקנים מתפקדים בלעדיו. אם אתה רוצה לנצח, לא צריך לשעשע את הקהל. קבוצה של 11 זלאטנים לא תשיג נקודות", קובע לאגרבק.

השבדי פרס את המתכון להצלחה: "חשוב ביותר שכל שחקן ושחקן יקפיד לבצע את התוכנית שנבחרה. ככל שהקבוצה מאורגנת יותר, כל הסיכוי לנצח גבוה יותר. כדורגל הוא ענף הספורט היחיד בו קבוצה מהליגה השלישית יכולה לנצח קבוצה של כוכבים. שחקנים צריכים להיות רגילים לשתף פעולה זה עם זה במצבים שונים, חלק מהפעולות צריכות להיות אוטומטיות. אנשים רבים לא מעריכים מספיק את עבודת הצוות". הוא מודה שהאימונים שלו בדרך כלל משעממים, אבל לשחקנים לא אכפת כל עוד הדבר מביא תוצאות – קל וחומר לאיסלנדים, בעלי דרך חשיבה כמעט זהה.

וכך היה לאגרבק הבחירה האופטימלית עבור איסלנד כדי לתרגם את ההשקעה הפנומנלית במתקנים ובטיפוח הנוער להישגים בנבחרת הבוגרת. אי של 330 אלף תושבים בלבד גאה בחבורה שהיתה קרובה להעפיל למונדיאל 2014, וכעת הפכה לסנסציה הגדולה של יורו 2016. המסע לא חייב להסתיים במאזן ללא הפסד בשלב הבתים וניצחון ענק על הודג'סון ואנגליה. גם המארחת צרפת לא תלקק דבש מול הלוחמים של לאגרבק, ששוקד ברגעים אלה על תוכנית הפעולה שתנטרל את הכוכבים של דידייה דשאן.

גם אם המסע הקסום ייעצר ביום ראשון, והקריירה של לאגרבק תסתיים בפריס, הוא כבר הבטיח את מקומו בהיסטוריה. באיסלנד כבר יש בירה על שמו, בעוד עשרות אזרחים נתנו לו את קולם בבחירות לנשיאות שהתקיימו בשבוע שעבר. הדרך הארוכה והמרתקת הגיעה לפסגה אדירה בטורניר האחרון, וכעת יוכל לאגרבק להגשים חלום ישן – לחזור ליער האהוב בצפון שבדיה, לנשום אוויר נקי וליהנות מהשקט.