כוכב העל הנכון: ההבדלים בין גארת' בייל לרונאלדו וזלאטן

שלוש נבחרות הגיעו לאליפות הזו על תקן "קבוצה של כוכב אחד" – שבדיה של זלאטן איברהימוביץ', פורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו ו-וויילס של גארת בייל. בפועל, המצב האמיתי בכל אחת מהן לא בהכרח עונה על ההגדרה, אבל זלאטן וכריסטיאנו אכן מרגישים שזו התפיסה הנכונה. הם הורגלו למצב במשך שנים ארוכות. השבדי כבר בן 34, הפורטוגלי בן 31. הם סוחבים את העגלות על כתפיהם כבר יותר מעשור, וחשיבותם העצמית מאמירה עם הזמן. התפיסה העצמית של בייל, רק בן 26 ובטורניר הגדול הראשון שלו, שונה בתכלית. זו הסיבה המרכזית בגללה הוא מצליח עד כה יותר משני האחרים גם יחד.

עוד בנושא:

בייל מתקרב לפלאטיני, ויילס חוגגת, קולמן: "אין לנו פחד"
יורו מחפש מלך: תומאס מולר והמועמדים לתואר מלך השערים לא פוגעים

לזלאטן באמת אין חברים בנבחרת שמתקרבים לרמתו. זו עובדה מוגמרת, ומדובר במצב מתמשך, מאז פרישתם של פרדי ליונגברג והנריק לארסון – וזה היה ממש מזמן. ואולם, גם במציאות הבעייתית הזו ניתן היה לנסות למצוא פתרונות יצירתיים במקום לבנות את כל המשחק על אספקת הכדורים לסופר-סטאר. כאשר היריבה יודעת שזו התוכנית היחידה, ואין לה חלופות, קל הרבה יותר להתמודד עם איברהימוביץ' עצמו.
לעתים מתקבל הרושם ששחקנים נוספים בשבדיה פשוט מפחדים ממנו. הם לא רוצים לעשות טעויות, ולא מוכנים להסתכן בגערותיו. אז הם מחפשים אותו בכוח כל הזמן, שיתמודד לבד עם האתגרים.

התוצאה – אפס בעיטות למסגרת בשני משחקים. קשה למצוא תירוצים למאזן כה עלוב, גם אם אחד המפגשים היה מול איטליה, ההגנה הטובה ביותר בטורניר בפער ניכר. לזלאטן עצמו שלוש בעיטות כושלות בלבד. את ההזדמנות היחידה שנפלה לרגליו של זלאטן נגד האיטלקים, ממטר אחד מול שער ריק, הוא שלח לשמיים. זוהי תוצאה של שחצנות ולחץ בו זמנית. קטלני הוא השילוב של תחושת עליונות על כל היתר עם ההבנה שהנבחרת שלך היא אנדרדוג מוחלט. גם איברהמוביץ' לא מסוגל להתמודד איתו. מאז 2004 הוא לא מצליח להתעלות בטורניר גדול.

גם לרונאלדו יש תסביך דומה, אם כי אצלו המצב האמיתי שונה בתכלית, לפחות הפעם. הוא רק לא ממש מפנים את זה, מכוח האינרציה. הפורטוגלים הביאו ליורו 2016 סגל מעניין ומבטיח, עם כשרונות צעירים נהדרים בדמותם של אנדרה גומס, ז'ואאו מריו, רפאל גריירו, וויליאם קרבאליו, רנאטו סאנצ'ס ורפא סילבה. אמנם לא כולם פותחים בהרכב, אבל הפוטנציאל אדיר. כדי לנצל אותו, יש צורך במשחק קבוצתי, קל וחומר כאשר הכוכב הגדול לא כשיר לחלוטין בתום עונה מתישה. לרוע המזל, המשחק הקבוצתי הזה באמת שוטף, אבל רונאלדו לא תמיד שותף לו. הנטיה הטבעית שלו היא לקחת את הכל על עצמו, והסטטיסטיקה בנושא מדהימה.

50 נסיונות בעיטה היו לפורטוגלים בשני המשחקים שהסתיימו בתיקו והניבו שער אחד בלבד. זה נתון מטורף, אך מטורף עוד יותר הוא שרונאלדו עצמו ניסה לבעוט 23 פעמים (כולל הפנדל המוחמץ), ורק חמישה כדורים הלכו למסגרת. במילים פשוטות, הוא לוקח בערך מחצית מהבעיטות של נבחרתו, לעתים בכדורים חופשיים חסרי סיכוי מטווחים דמיוניים, ומושך את כל השמיכה אליו, ללא תוצרת ממשית. הדיוק נע סביב 20 אחוזים, אחוז ניצול ההזדמנויות הוא אפס עגול – נכון לעכשיו. בניגוד למקרה זלאטן, זה עוד עשוי להשתנות, ופורטוגל צפויה להעפיל לשמינית הגמר בניגוד לשבדיה, אבל נקודת המוצא לא מעודדת.

כעת תתבוננו על הסטטיסטיקה של בייל ונבחרתו. הוולשים רשמו 37 נסיונות בעיטה בשלושה משחקיהם, מתוכם 21 הלכו למסגרת. זה נתון נהדר, והוא אפילו טוב יותר אצל הכוכב הגדול, שבעט 16 פעמים, מתוכם 11 למסגרת. שלושה כדורים גם מצאו את הרשת, מה שהופך אותו למלך השערים הזמני של הטורניר. כלומר, בייל תכליתי מאוד ולא מבזבז כדורים סתם. הוא מאיים בדרך כלל על השער ממצבים קורצים, כאשר יש סיכוי ממשי להבקיע. מנגד, הוא מאפשר לחבריו ליטול חלק פעיל במשחק ומפנה את השטחים עבורם. הוא מושך את תשומת הלב של היריבות, אך לא את השמיכה.

זו הסיבה בזכותה וויילס היא קודם כל קבוצה. יש בה כוכב על, אך יש גם מקום ראוי לצוות המסייע, וכוכבים נהדרים בקישור מקבלים את הבמה הראויה. למעשה, בייל אפילו ספג ביקורת אחרי שני המשחקים הראשונים על כך שהוא לא מעורב מספיק, אבל לא לקח אותה ללב. "לא אכפת לי אם יגידו שאני משחק גרוע, בתנאי שנעלה לשלב הבא", הוא הצהיר. כוכב ריאל מדריד הוסיף גם: "אם אנחנו לא מחזיקים מספיק בכדור, האיכויות שלי לא יכולות לבוא לידי ביטוי".

המטרה, אם כך, היא לתת את המושכות לג'ו אלן ולארון ראמזי. הקשר הצנום של ליברפול, אשר סגנון משחקו הושווה בעבר לא פעם לצ'אבי ולאנדראה פירלו, דבר שגרם ללעג מסוים, מוכיח בצרפת שההקבלה הזו לא מופרכת. הוא לא סופר-סטאר ברמתם, כמובן, אבל גם פירלו היה גאה בכדור העומק הגאוני ששלח אלן לארון לראמזי בדרך לשער הראשון של וויילס אתמול נגד רוסיה. הוא הברומטר האולטימטיבי שיודע לשלוט בקצב המשחק, ומאפשר לשחקנים מסביבו להיות טובים ומעורבים יותר. הדבר נכון במיוחד לגבי ראמזי שחווה אף הוא טורניר פנטסטי. נגד הקישור הרוסי העלוב היתה לו קרקע פוריה במיוחד, הוא ניצל אותה עם שער, בישול אמנותי ואינספור מהלכים התקפיים איכותיים.

בניגוד לזלאטן וכריסטיאנו, בייל יודע בדיוק את מקומו. בעיניו, הוא לא האיש שצריך להושיע את כולם. הוא גם לא מעמיס על עצמו משימות מיותרות, אלא מתמקד בניצול מקסימלי של כישוריו. הוא נוטל את היוזמה כשצריך, ויש מקרים רבים כאלה, אבל גם הוא גם מפנה שטחים נרחבים לחבריו ונותן להם לפרוח לצידו. הוא הראשון בין שווים, וטובתו האישית לא מעניינת אותו יתר על המידה. הוא שמח לבלוט, אבל לא בכוח. הוא מחייך כי הוא נהנה, ולא משחרר חיוכים ציניים מרירים אחרי כל החמצה כמו רונאלדו או אחרי כל מסירה לא מוצלחת של חבריו כמו איברהימוביץ'.

בניגוד לשני הסופר-סטארים האחרים, בייל גם לא שחוק. הוא נרגש ורעב מאוד. המעמד הזה חדש לו, והוא מודע לאפשרות שיהיה זה הטורניר הגדול היחיד בקריירה שלו. הרי וויילס תמיד כשלה במוקדמות עד כה, ואי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד. לכן צריך לחיות את הרגע, לספוג את האווירה, להקשיב לתמיכת הקהל הוולשי המדהים שעשה את הדרך הקצרה לצרפת. לא יהיה קהל כזה ברוסיה או בקטאר, וגם לא ביורו 2020 האומלל שיתקיים בכל רחבי היבשת מבלי להתחשב כלל באוהדים. זה החודש שלו.

ולכן בייל הוא כוכב העל הנכון עבור נבחרתו. אחראי, אבל לא אנוכי. שאפתן, אבל לא שחצן. יודע את ערכו, אבל לא ממעיט בערך חבריו. ההצלחה הכבירה הזו מגיעה לו בזכות, גם אם אתמול לא עמדה מולו יריבה ראויה. את הטורניר הזה הוא כבר ניצח. גם אם הוולשים יודחו בשמינית הגמר, הם עשו את שלהם. אלא שהם יגיעו למשחק הבא כפייבוריטים – היריבה צפויה להיות צ'כיה או אלבניה. בתנופה שהתפתחה, השמיים הם הגבול עבור החבורה של כריס קולמן, ולנו נותר רק להנות מהוולשים, כפי שהם נהנים מעצמם.