20,070 ימים חלפו מאז גמר המונדיאל 1966. נבחרת אנגליה חגגה זכייה היסטורית בגביע העולם, לעיני 96,924 צופים באיצטדיון וומבלי. רק הערב (ראשון, 22:00), כעבור 55 שנים פחות 19 ימים, האנגלים יופיעו לראשונה בגמר היורו.
מעבר לקרב עם איטליה על הדשא, ולקרב המוחות בין גארת' סאות'גייט לרוברטו מנצ'יני על הקווים, הציפייה של שלושת האריות לזכייה נטועה בשורשים היסטוריים ונוסטלגיים, וההתרגשות בהתאם: המונח השגור It's coming home יעמוד למבחן האמת דווקא בבית - שוב בוומבלי.
אלא שדווקא ההיסטוריה אינה מבשרת טובות לאנגליה. בשני העשורים האחרונים הולכת ונרקמת "קללת המגרש הביתי": נבחרות רבות שאירחו את גמר אליפות אירופה, ועשו את הדרך הארוכה עד למשחק המכריע, גילו שהלחץ גובר ברוב המקרים על ההתרגשות, ושהמסע מסתיים בדמעות של הפסד מכריע, בזמן שהאורחים הם אלו שמניפים את הגביע הנכסף.
למעשה, מאז צרפת ב-1984, לא הצליחה מארחת היורו לזכות בתואר. צרפת הפסידה בגמר הקודם 1:0 לפורטוגל בסטאד דה פראנס בתום הארכה; קודם לכן, ב-2004, הפורטוגלים נכנעו באותה תוצאה ליוון באיצטדיון האור בליסבון.
כשמכניסים למשוואה גם את אליפויות אירופה בענפים קבוצתיים אחרים, כדורסל וכדוריד, התמונה מתחדדת עוד יותר: מבין 21 נבחרות שאירחו את הגמר, רק שמונה ניצחו - ו-13 הפסידו; הן עומדות על 6:0 בששת הגמרים האחרונים, ועל 8:1 בחצי היובל האחרון. היחידה בפרק הזמן הזה שהצליחה לחגוג עם אוהדיה הייתה נבחרת שבדיה בכדוריד, שגברה 31:33 על גרמניה ב-2002, אבל מאז עברו 19 שנים.
מבין שלושת הענפים שנבדקו, הכדורגל הוא היחיד שבו יש למארחות מאזן חיובי (2:3), בעוד בכדורסל עומדות המקומיות על 7:4 ובכדוריד על 4:1. אלא שגם בדשא, כאמור, ההיסטוריה הקרובה דומה: האורחות הן אלו שניצחו בשני הגמרים האחרונים.
אומרים שסטטיסטיקות נועדו כדי להישבר באיזשהו שלב. כך או כך, 55 שנים של חלומות נגוזים, ציפיות בלתי ממומשות, אכזבות ודמעות יתנקזו הערב לסיר הלחץ בוומבלי; אנגליה, מתברר, לא תתמודד רק נגד היריבה החזקה מאיטליה, ולא רק נגד השדים של עצמה. אם תצליח לנצח, היא תנפץ גם את ההיסטוריה.