רק תשעה שחקנים בהיסטוריה של הכדורגל האירופי השיגו את הדאבל המוזהב - זכייה בליגת/גביע האלופות ומיד לאחר מכן גם ביורו. לואיס סוארס היה הראשון ב-1964 (אינטר וספרד), הנס ואן ברויקלן, רונאלד קומאן, ברי ואן ארלה וחראלד ואננבורג עשו את זה ב-1988 (פ.ס.וו איינדהובן והולנד), פרננדו טורס וחואן מאטה ב-2012 (צ'לסי וספרד) וכריסטיאנו רונאלדו ופפה היו האחרונים ב-2016 (ריאל מדריד ופורטוגל). כולם שיחקו בגמר אליפות אירופה למועדונים ואז בגמר אליפות אירופה לאומות, והניפו בשני המקרים. הם החזיקו בשתי מדליות הזהב, בעת ובעונה אחת.
לחבורה האקסקלוסיבית הזו יצטרף לפחות חבר אחד ביום ראשון באצטדיון וומבלי, בסיומו של גמר יורו 2020. צ'לסי, שהייתה היחידה שיוצגה בכל נבחרת בחצי הגמר, בכל מקרה תכתיר אלוף חדש ותהיה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמעמידה דאבליסט אירופי בפעם השנייה.
אז מי יילך בעקבות טורס ומאטה: האם זה יהיה מייסון מאונט שיוביל את אנגליה להנפה היסטורית (ואולי איתו גם בן צ'ילוול וריס ג'יימס, אם ישותפו) או שמא המתאזרח הברזילאי ז'ורז'יניו ימשיך את הטורניר המזהיר שלו ויחגוג עם איטליה?
כשנזכרים במצוקה בה הייתה שרויה צ'לסי בעת פיטוריו של פרנק למפארד בסוף ינואר, סיפור ההצלחה של שחקניה מרשים אף יותר. הרי ז'ורז'יניו הלך לאיבוד אצל כוכב העבר של הבלוז, האוהדים התקשו לקבל אותו והוא עצמו רק חיכה שמאוריציו סארי יקבל מינוי חדש ויחלץ אותו מאנגליה. מאונט, יקירו של למפארד, דרך במקום ולא ממש התקדם, וגם צ'ילוול לא הצדיק את הכסף הרב שהושקע כדי להביאו מלסטר סיטי. אלא שאז הגיע תומאס טוכל ושינה את התמונה.
ז'ורז'יניו הפך אצל המאמן הגרמני לעוגן ולאחד ממכתיבי הקצב הטובים בכדורגל העולמי. הוא כבר לא רק הנציג האולטימטיבי של "סארי-בול", אלא מתחרה לגיטימי על פרס כדור הזהב. "אם יזכה גם ביורו אחרי מה שעשה בצ'לסי, הוא מועמד מוביל לקבל את כדור הזהב", התגאה המנטור סארי. "הוא כדורגלן מזוקק, בגלל זה אף אחד לא מבין אותו. הוא גורם לכל דבר להיראות קל. זו הגדולה שלו. כשהגעתי לצ'לסי, התעקשתי עליו וחטפנו אותו ממנצ'סטר סיטי. האוהדים והתקשורת לא הבינו אותו בהתחלה. עכשיו אני רואה עד כמה הוא מוערך, וזה משמח".
גם מאונט עשה קפיצת מדרגה משמעותית בחודשים הספורים עם טוכל. הגיוון שלו והיכולת לשלב בין התרומה ההגנתית (מחלץ הכדורים המוביל בפרמיירליג מבין השחקנים הקדמיים) לזו ההתקפית, כפי שעשה בצורה נהדרת בסיום העונה בצ'לסי, היא זו שמקנה לו מקום של קבע בהרכב האנגלי (כשהוא לא בבידוד) ועדיפות על פני כישרונות אחרים דוגמת פיל פודן, ג'יידון סאנצ'ו או ג'ק גריליש. לא תמיד האוהדים מקבלים את זה, אבל קשה להתווכח עם ההצלחה של גארת' סאות'גייט.
כמו מאונט, שהיה חתום על המסירה שפיצחה את הגנת מנצ'סטר סיטי ב-29 במאי וסידרה לקאי האברץ את שער הניצחון, גם המגנים צ'ילוול וג'יימס פתחו בגמר הצ'מפיונס. ג'יימס היה מהפתעות הגמר ובעיקר בזכות ההופעה בדרגאו נשאר בסגל הסופי של אנגליה ליורו, על אף ריבוי המגנים הימניים. הוא גם השלים 90 דקות ב-0:0 מול סקוטלנד בשלב הבתים, בניגוד לחברו צ'ילוול שנכנס יחד עם מאונט לבידוד של 10 ימים בגלל החיבוק עם בילי גילמור (עוד שחקן צ'לסי שבינתיים הושאל לנוריץ') וכשחזר גילה שלוק שואו נותן את השואו של חייו. הוא עדיין לא שותף בטורניר, ובחצי הגמר אפילו לא היה בין 23 השחקנים הרשומים בטופס המשחק. ובכל זאת, יש לו עוד תקווה כלשהי לקראת המפגש עם איטליה.
לא פחות מ-17 שחקני צ'לסי החלו את היורו הזה. שבעה מהם, כאמור, הגיעו עד שלב חצי הגמר, שם ססאר אספילקואטה הספרדי ואנדראס כריסטנסן הדני הודחו. כעת נותרנו עם חמישה בקו הגמר (ונזכיר עוד אחד בגמר קופה אמריקה - טיאגו סילבה הברזילאי).
מבין החמישה, רק אמרסון, שנכנס להרכב האיטלקי בגלל הפציעה הקשה של המגן לאונרדו ספינאצולה, לא יכול לטעון לדאבל המוזהב. מדוע? כי הוא נותר על הספסל וכלל לא שותף בגמר ליגת האלופות. הוא נמצא בסיטואציה דומה לזו של וים קיפט, ששיחק עם פ.ס.וו בגמר גביע האלופות ב-1988 ואף כבש בדו-קרב הפנדלים מול בנפיקה, אבל לא קם מהספסל של הולנד בגמר היורו מול ברית המועצות, בדיוק חודש לאחר מכן.
אז אמרסון לא, אבל אולי ז'ורז'יניו, או מי מהשלישייה האנגלית. דבר אחד מובטח: זה יהיה עוד ערב כחול עמוק בשנת 2021 הקסומה של צ'לסי.