וואלה!

כשהעיניים צופות ביורו, והראש נזכר בשועה: ישראל על רקע החגיגה האירופית

מי היה מאמין: גם לשוויץ יש גאווה ורוח לחימה, גם לשבדים יש יכולת טכנית, גם הצ'כים כישרוניים, וייתכן שאפילו הכוכבים העולים ליאל עבדה, דין דוד ואוסמה חלאיילה יתקשו להתמודד איתם, גם תחת ידיו של מאמן הנערים המבטיח עומר דמארי

03/07/2021
תקציר רבע גמר היורו: ספרד - שוויץ 1:3 (בפנדלים) (ספורט1)

דווקא ברגעים האלה, במהלך שיאי הכדורגל המופלאים שמספק היורו, דווקא עכשיו אי אפשר שלא לחשוב על גיבורינו ואהובינו מנבחרת ישראל וליגת העל. ואיך לא נחשוב עליהם, עם העדכונים החיים ממשחקי ההכנה, כל שער ושער, בתזכורת בלתי פוסקת לשני היקומים שמתקיימים במקביל. אומנם העיניים שלנו ממוקדות במסך, אבל הלב, הלב במחנות האימון ובמגרשים הירוקים בהם בחורינו מתכוננים למשחקי מוקדמות המפעלים האירופיים, ואין לאף אחד מאיתנו ספק שהשחקנים הישראלים מרגישים שהם משתלבים בטבעיות בנוף המקומי, מרגישים בבית בעודם רצים ומדוושים באופניים בשבילי היערות האירופיים הקרירים, ממלמלים לעצמם "וואלה יכולתי לחיות פה בכיף, איזה תנאים יש להם כאן, מה הפלא שככה הם יוצאים".

בזמן שאנחנו צופים בשוויץ המופלאה, למשל, ואפילו מתאהבים בה לרגעים ספורים, אנחנו חושבים על אותו כדורגלן ישראלי שמקבל את שוויץ בהגרלה לאחד מטורנירי המוקדמות הבינלאומיים, ואומנם הוא כבר מזמן לא נאיבי, ובוודאי ריאלי ומוכה אכזבות, וכלפי חוץ כל אחד ואחד מהסגל הישראלי יאמר ששוויץ היא נבחרת חזקה עם הרבה שחקנים בכירים ומנוסים, אבל בלב יחשוב לעצמו הישראלי שזו משימה "בהחלט אפשרית". כי בינינו, מי זאת שוויץ. זאת לא ריאל מדריד ולא בלגיה ולא טוטנהאם ולא צרפת, זה לא בשמים. ומי זאת אוקראינה בכלל, ברור שהיא חזקה ופייבוריטית, אבל איזה שחקנים כבר יש לה, מי מכיר אותם, מי מסוגל להבדיל ביניהם, וגם שבדיה היא נבחרת מצוינת אבל ביום נתון אפשר לעבור אותה, וכו' וכו'.

עוד בוואלה!

רובן ורגאס מירר בבכי, רוג'ר פדרר צייץ: "תודה לך שוויץ"

לכתבה המלאה
לא נבחרת טכנית. כלומר, לא ברמה של שועה. שבדיה(צילום: רויטרס)

השבוע, כשאחד הפרשנים אמר על שבדיה ש"אנחנו כבר יודעים שזו לא נבחרת טכנית במיוחד", אי אפשר היה שלא לחשוב על דין דוד ואוסמה חלאיילה, שני חלוצים צעירים וכל כך מבטיחים, שעברו למכבי חיפה ולמכבי תל אביב, ששילמו על השניים כמיליון יורו כל אחת. דין דוד ואוסמה חלאיילה, שני בחורים צעירים ש-98 אחוז מהאוכלוסייה בישראל לא יזהו ברחוב, כבר שווים כל כך הרבה, מרוויחים כל כך הרבה, מדוברים כל כך הרבה, כל פיפס וסעיף מהחוזה שלהם זוכה לכותרות דרמטיות, והאוהדים עצמם עוקבים בחשש ובלחץ אחר האירועים ("נו, חתם? זה רשמי?") ומתרגשים מצמד חלוצים כישרוניים וטכניים שבעונה שעברה כבשו שערים ספורים בליגת העל, וכך הבטיחו לעצמם חוזים שמנים לכמה שנים טובות. ובראש פתאום עולה השם ירדן שועה, וכמה דובר על הכישרון שלו, בזמן שלנגד עינינו שבדיה הלא טכנית עולה לשמינית הגמר.

אנחנו צופים במופע ההגנתי של נבחרת שוויץ מול הבליץ הספרדי בהארכה, בעשרה שחקנים. השוויצרים מתגוננים, רצים בלי הרף, שמים גוף, זורקים גוף, שולחים רגל ועוד רגל, עולים לגבהים ומרחיקים עוד הגבהה, ובראש אי אפשר שלא לדמיין את הבלמים הישראלים ושחקני ההגנה הישראלים, ומי מהם היה מסוגל לעמוד בלחץ הזה. לא, אנחנו בוודאי שלא מצפים מבחורינו לחזור מ-3:1 ל-3:3 מול צרפת ולהעיף אותה מהיורו. אבל האם הם מסוגלים להתגונן בעשרה שחקנים מהדקה ה-90 עד ה-120 בלי לספוג? האם ניתן לדמיין שוער ישראלי שלא נכנע? שחקן הגנה שלא שוגה, ולו פעם אחת? הרי אנחנו מכירים את זה. "קשה לשחק מול נבחרת כזאת בעשרה שחקנים", ימלמל צפלון ישראלי אחרי ההפסד, "טעות אחת הכריעה, ברמות האלה מספיקה שנייה של חוסר ריכוז".

עוד בוואלה!

שחקני איטליה שרו לספינאצולה במטוס, אינסינייה: "עצוב, הוא יחסר לנו מאוד"

לכתבה המלאה
כמה גאווה, לוחמנות, כבוד, רוח לחימה, אומץ. עוד נבחרת שביום נתון צריך ואפשר לעבור, שוויץ(צילום: רויטרס)

כן, שוויץ. הלא נוצצת, האפורה, חסרת הכישרון. איזו הקלה היינו מרגישים אילו היינו מגרילים אותה, ואיזו ביקורת המאמן היה סופג אילו היינו מפסידים לה, כמו כמות האיבה והשטנה שהושלכו על וילי רוטנשטיינר אחרי ההפסד לדנמרק, שעלתה לרבע הגמר אחרי שתי רביעיות רצופות. מי זאת שוויץ, המדינה שהצמיחה את רוג'ר פדרר, המדינה שבשנות החמישים, בזמן שאנחנו התענגנו על מופע ההרואיות של סטלמך וחודורוב בתבוסה לברית המועצות, כבר אירחה מונדיאל. שוויץ האלמונית, יש שיאמרו האנשים שמעריצים את דולב חזיזה ויונתן כהן, שאילו היינו מפסידים לה ודאי היו אומרים ש"פעם לנבחרת ישראל הייתה נשמה ורוח לחימה", אבל מה אתם יודעים, גם לשוויץ יש גאווה ורוח לחימה, כאלה שסחפו אתמול כל חובב כדורגל, שלפתע מצא את עצמו מעודד אותה ובוכה עם שחקניה.

הצופה הישראלי צופה בנבחרת אוסטריה וקצת משתעמם, מי אלה האוסטרים האלה עם הארנאוטוביץ' והדויד אלאבה שלהם, והנה הוא מגולל בפיד אינסטגרם שלו ורואה את ליאל עבדה מבלה בחתונה, ויש לו חברה כל כך יפה, עוד פוש קטן של לוזון והוא מגיע לנחלה, מסודר. ובאופן מפתיע, גם נבחרת סתמית כמו צ'כיה מראה כדורגל בטורניר הזה ומעיפה את הולנד, וגם היא תזכורת למרחק שלא מצליח להצטמצם, לנבחרות שאנחנו לא מצליחים להדביק את הפער מהן כבר כל כך הרבה שנים, 30 שנה אנחנו באירופה וכלום לא השתנה, שוב ושוב מפסידים לסקוטלנד ודורשים להעיף את המאמן, מגיבים באמוציות אחרי פרסום הסגל, איפה רפאלוב, מה עם נאתכו, כאילו יש לזה משמעות.

אי אפשר שלא לתהות מה בדיוק הוא יכול ללמד את הנערים, או אילו כלים והכשרה יש לו. דמארי(צילום: דני מרון)

ובזמן שאנחנו מנסים להבין איפה שגינו, מה לא עובד, למה לא אצלנו, כל השאלות הנצחיות שכבר ויתרנו על התקווה למצוא להן תשובות, נזכרים במינויו של עומר דמארי למאמן קבוצת הנערים של הפועל תל אביב. אין הכוונה להיטפל לדמארי ונאחל לו בהצלחה, וייתכן מאוד וסביר מאוד שדמארי יהיה מאמן יסודי ומסור שיגלה את ההנאה והחשיבות שבעבודה עם צעירים ויקדיש להם את חייו, אבל לאור העובדה ששחקנינו כל כך לוקים ביסודות, כל כך מוגבלים ולא מיומנים, שהתחושה שהבעיות הן בבסיס - עם כל ההערכה לדמארי, אי אפשר שלא לתהות מה בדיוק הוא יכול ללמד את הנערים, אילו כלים והכשרה יש לו, מה הוא יודע על טיפוח כישרונות, הקניית יסודות, שיטות אימון במחלקות צעירות וכו'. למעשה, אפשר לדמיין שיחה שלו עם עוד אבא מודאג ולחוץ (שהבן שלו לא עלה בהרכב כבר שבועיים והוא שוקל להעביר את הילד למכבי פתח תקוה או כל מחלקה אחרת שתדע להוציא מהילד את הפוטנציאל ולעשות עליו מכה), והמאמן ירגיע אותו, יניח לו יד על הכתף, יבקש סבלנות ויבטיח לו ש"אל תדאג, הילד מוכשר, הוא טכני, הוא יגיע רחוק, אני בטוח שיום אחד יגיע לנבחרת".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully