כולם זוכרים כיצד נגמרה ההרפתקה הדנית המדהימה ביורו 92'. הדנים עצמם נזכרים בימים אלה דווקא בתחילת הטורניר הקסום ההוא. למה? כי בשני המשחקים הראשונים בשבדיה לפני 29 שנה לא הצליחה האלופה לעתיד לנצח, או אפילו לכבוש שער. במשחק הראשון היא סיימה בתיקו 0:0 משעמם למדי נגד אנגליה. במחזור השני, היא נכנעה 1:0 למארחת משער של תומאס ברולין. מעטים מאוד האמינו שהיא מסוגלת לשרוד את שלב הבתים לקראת המפגש האחרון מול צרפת, אבל היא ניצחה 1:2 בסיומת דרמטית, ודהרה לעבר ההישג ההיסטורי.
הפעם אין לדנמרק אפילו נקודה אחרי שני המשחקים הראשונים, אבל הכדורגל שמציגה הנבחרת שונה בתכלית מזה של 1992. אז שם המאמן ריצ'ארד מולר נילסן דגש בעיקר על ההגנה, הפעם זו נבחרת התקפית מאוד שמזכירה ברוחה - גם אם לא בסגנונה - את הדינאמט הדני המפורסם של המאמן ספ פיונטק בשנות ה-80'. לחוסר מזל היתה השפעה משמעותית על התוצאות עד כה, והסטטיסטיקה מספרת את כל האמת.
במפגש מול פינלנד, היו לדנמרק 23 ניסיונות בעיטה, כולל פנדל מומחץ של פייר-אמיל הויביירג. היריבה, בהופעת בכורה בטורניר גדול, שלחה רק כדור אחד למסגרת של קספר שמייכל, ונהנתה מטעות קשה של שוער לסטר כדי לנצח 0:1. במפגש מול בלגיה, הבקיעו הדנים שער מוקדם מאוד והיו ראויים לסיים את המחצית הראשונה ביתרון גדול הרבה יותר. אחרי ההפסקה נשלח לדשא קווין דה בריינה שהחלים מפציעה, והכוכב הגדול בישל וכבש כדי להשלים מהפך בדרך ל-1:2. המאזן לא משקר גם כאן - 22 איומים של הדנים לעומת 6 בלבד של הבלגים שהיו יעילים יותר. המאזן המצטבר בבעיטות עומד על 7:45 לדנמרק, בשערים היא הפסידה 3:1.
בסיטואציה שגרתית, התקשורת והאוהדים לא היו מפגינים סלחנות כלפי הנבחרת הבזבזנית. היו מאשימים את השחקנים בחוסר יכולת לנצל הזדמנויות, בהיעדר ריכוז מול השער, במחסור קריטי בכישרון. היו מכתימים את שמייכל על השגיאה ועל כך שלא הצליח להציל את חבריו ברגע האמת. היו כועסים על הויביירג על כך שלקח את הפנדל. ואולם, אנחנו לא בשגרה - רחוק מכך. התקף הלב של כריסטיאן אריקסן היווה אירוע מכונן שגרם לחיבור חזק הרבה יותר בין הנבחרת לקהל.
למען האמת, המומנטום היה חיובי יחסית מלכתחילה, מאז מונה קאספר יולמאנד למאמן לפני שנה. איש המקצוע חסר הנסיון הבינלאומי, שהדריך בעיקר את נושרלנד במולדתו, היה אמור לרשת את אוגה האריידה הנורבגי אחרי אליפות אירופה לפי התוכניות המקוריות. הקורונה טרפה את הקלפים, ויורו 2020 הפך לפתע לאתגר הראשון שלו. ובעוד האריידה ספג ביקורת על משחק מבוקר ומשעמם מדי, יולמאנד שינה זאת לחלוטין - ובמקביל הנהיג גישה פתוחה מאוד כלפי התקשורת. מבחינה מקצועית הוא עדיין עומד למבחן, אך תדמיתית כבר אפשר להגדיר את מינויו כהצלחה מסחררת.
אירוע מכונן שגרם לחיבור חזק בין הנבחרת לקהל
יולמאנד רואה את עצמו קודם כל כפסיכולוג, וזה היה שימושי במיוחד בעקבות הטראומה הגדולה. הקריסה של אריקסן על הדשא בשלהי המחצית הראשונה במשחק מול פינלנד היתה מפחידה ומזעזעת. המאמן ביקר בדיעבד בחריפות את ההחלטה של אופ"א להכריח את שחקניו להשלים את המחצית השניה באותו ערב, אבל לא ניפח את התקרית מעבר לפרופורציות, ולא השתמש בה כתירוץ. הוא גם לא ביכה את הגורל האכזר אחרי ההפסד הלא מוצדק לבלגיה. בראש ובראשונה, דאג יולמאנד לשדר שביעות רצון מחניכיו, וגם הבעת תודה כלפי האוהדים ביציעים וברחבי המדינה כולה. התמיכה הזו שווה זהב, והטרגדיה של אריקסן איחדה את האומה באופן מוחלט.
עד לא מכבר, האשימו בחוגים לא מבוטלים של הציבור הדני את השחקנים בניתוק מהעם. היו שהגדירו אותם כמיליונרים ששכחו את שורשיהם, וב-2018 נרשם השפל כאשר כוכבי הנבחרת סירבו להתייצב למשחק ידידות בשל ריב על הבונוסים עם ההתאחדות. הכעס הזה נעלם כלא היה כאשר אריקסן צנח על הדשא, הקפטן סימון קיאר חילץ את לשונו והציל את חייו, וכל יתר השחקנים התנהגו באופן מופתי ומעורר הערצה. "זו נקודת המפנה במערכת היחסים בין האוהדים לנבחרת. אי אפשר למצוא מנהיג טוב יותר מאשר יולמאנד, שמשדר גישה הוליסטית, הגינות ויושרה. השחקנים הראו את הצד האנושי שלהם, וכולם מסתכלים עליהם עכשיו מזווית אחרת לגמרי", טוען בלם העבר לארס יאקובסן.
האופטימיות של יולמאנד לא יודעת גבול, לפחות כלפי חוץ. צמד ההפסדים ממש לא מדכא אותו, כי הוא יודע שהכל עדיין בידיים שלו. ניצחון על רוסיה בקופנהאגן במחזור האחרון - ודנמרק לא תסיים את הבית במקום השני, בהנחה הסבירה כי בלגיה תגבר על פינלנד. "הטורניר מתחיל עבורנו עכשיו", הצהיר לא מכבר המאמן, ואף הוסיף תחזית חיובית מאוד: "פורטוגל סיימה את שלב הבתים ביורו 2016 עם שלוש נקודות, העפילה בקושי - והמשיכה לזכיה במדליות הזהב. זה תקדים מעודד. גם אנחנו מאמינים בעצמנו".
אם צריך לסכם את התחושות במשפט אחד, אז הדנים פשוט שמחים להיות בחיים. הם מאושרים שאריקסן לא מת - והרי זה לא היה רחוק לפי העדויות של רופאיו. הם מאושרים גם שסיכויי הנבחרת לא מתו - כי הרי בדרך כלל אפס נקודות אחרי שני מחזורים פירושם הדחה, אך לא הפעם. מעולם לא נרשמה תנופה כה חיובית בנבחרת שהפסידה שני משחקים בתחילת הטורניר. במובן מסוים, נדמה כי דנמרק ניצחה במשחקים האלה. תודעתית, לאור הדרמה שחוותה, זה בדיוק מה שקרה. ההפסד מול פינלנד היה ניצחון הרוח. ההפסד מול בלגיה היה ניצחון בשל השליטה המוחלטת במגרש ברוב שלבי המשחק. ועכשיו רק צריך לנצח את רוסיה - הפעם באמת, כולל במספר השערים שיובקעו - כדי להמשיך את המסע המוצלח הלאה.
"זה די מדהים. יש לנו אפס נקודות, אבל מרגישים אופוריה באוויר", אומר לוואלה! ספורט העיתונאי הדני מיכאל קורסהי. "אנשים לא רק בטוחים שננצח את רוסיה, אלא גם משוכנעים שנהיה פייבוריטים מול וויילס בשמינית הגמר. ואז אולי הולנד ברבע הגמר, וכבר ניצחנו אותם ב-1992. הנס של הנבחרת ההיא מרחף מעל הסגל הנוכחי, והדחיפה של הקהל עצומה. הברית עם הנבחרת הצעירה של יולמאנד החלה להיווצר בהדרגה במשך השנה האחרונה, והפכה למוצקה אחרי הדרמה של אריקסן. האוהדים כאן חולמים בגדול".
העיתונאי סוונד פראנדסן מסכים: "האווירה יוצאת מהכלל, וכולם מרגישים בעננים. אריקסן שרד, ואנחנו הפכנו למופת להתמודדות עם משבר כה קיצוני. השחקנים היו שם אחד בשביל השני, וגם הציגו כדורגל פנומנלי נגד בלגיה - מזמן לא ראינו איכות כזו מנבחרת דנמרק. כולם כאן משוכנעים שננצח את רוסיה, ובפער ניכר".
ואולי אין לנבחרת הזו חלוץ כמו יון דאל טומאסון או אבה סאנד, שלא לדבר על פרבן אלקיאר, אבל גם בסגל של 1992 לא היה כזה. אז הפך הקשר האחורי הנריק לארסן לכובש המצטיין של הדנים, בעוד ג'ון יינסן - קשר שכמעט ולא מצא את הרשת במהלך הקריירה - הפציץ בטיל מדהים מול גרמניה בגמר. ואם מחפשים קווי דמיון נוספים, הרי שגם אז נעדר הפליימייקר הגאון מהסגל.
הסיבות היו שונות בתכלית, כי מיכאל לאודרופ בחר להחרים את הנבחרת של מולר נילסן בשל סכסוך עם המאמן, אבל השורה התחתונה דומה. הקמפיין לפני 29 שנה היה היסטורי ומוזר, והמדינה באדום-לבן מחכה, באופן פרדוקסלי למדי, לשחזור מיוחד. טומאסון כבר הצהיר לפני הטורניר שדנמרק מסוגל לזכות במדליות הזהב, והוא טרם שינה את דעתו.
ולכן הערב, נגד נבחרת רוסית אפרורית, יהיה זה אחד הערבים המרגשים ביותר שאפשר לדמיין. הקהל יהיה בטירוף מוחלט. אסור להחמיץ את השואו הזה בשום אופן.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק