"הנבחרת הלאומית של איטליה צריכה להיות איטלקית", הצהיר רוברטו מאנצ'יני במרץ 2015, בתגובה להחלטתו של מאמן הנבחרת דאז, אנטוניו קונטה, לזמן לסגל את פרנקו ואסקס הארגנטינאי (אמו איטלקייה) ואת אדר הברזילאי (סביו היגרו מאיטליה). "זרים יכולים לשחק בליגה, אבל רק איטלקים יכולים לשחק בנבחרת. מי שלא נולד כאן, גם אם יש לו משפחה מאיטליה, לא צריך להיות בנבחרת. אנחנו פועלים רבות לטיפוח הדור הצעיר שלנו, ואז מזמנים כל מני אוריונדי. זה לא הגיוני".
את הדברים הללו אמר מאנצ'יני, כאמור, לפני יותר משש שנים. אז הוא עוד היה מאמן אינטר ומחאתו עוררה דיון ציבורי נרחב. "אני לא המאמן הראשון של הנבחרת וגם לא אהיה האחרון שיזמן לסגל אוריונדי", ענה לו קונטה.
הוא לא טעה.
בתקופת מאנצ'יני, השחקן עם הכי הרבה דקות משחק בנבחרת הוא הקשר ז'ורז'יניו - מהמצטיינים בתצוגת התכלית במשחק הפתיחה ואחד משלושה ילידי ברזיל בסגל של איטליה ליורו. דווקא מאנצ'יני, המתנגד הנחרץ, פעל יותר מכל מאמן אחר מאז ימי ויטוריו פוצו להכללת ילידי חוץ בנבחרת והוכיח (בעיקר לעצמו) ש"אוריונדי" לא חייבת להיות מילה גסה.
כמו רבים אחרים שידעו להשמיע מסרים תקיפים בימיהם באופוזיציה, גם מאנצ'יני גילה מהר מאוד שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.
שבעה ברזילאים מופיעים ביורו הנוכחי: טיאגו אלקנטרה בספרד, פפה בפורטוגל, מריו פרננדס ברוסיה, מרלוס באוקראינה ועוד שלושה לובשים את מדי נבחרת איטליה.
ז'ורז'יניו, שקיבל את תפקיד הרג'יסטה (עושה משחק מעמדת הקשר האחורי) אצל מאנצ'יני, הוא הבכיר שבהם. את הבכורה ערך אצל קונטה, אבל בימי מאנצ'יני כבש את כל שעריו והפך לשחקן מפתח. הערב (רביעי, 22:00, ספורט3) מול שוויץ, הוא יערוך את ההופעה ה-28 שלו וישתווה לאדר, מרחק שני משחקים בלבד מהשיא הברזילאי של טיאגו מוטה במדי האזורי. יחד איתו נמצא גם המגן אמרסון פאלמיירי, עוד אחד שזכה בליגת האלופות עם צ'לסי, וכן המוזמן הטרי רפאל טולוי מאטאלנטה. שלושתם מוגדרים כ"אוריונדי".
המונח הלטיני המקורי הוא "אוריונדו", כשבספרד ייחסו אותו לספורטאים שנולדו בדרום אמריקה והם צאצאים למי שהיגר מהמדינה - אלה שלא מכאן. באיטליה, בתקופת השלטון הפשיסטי, לא היה צורך בהליך אזרוח וכך איטלקים מיבשת אמריקה קיבלו מיד אזרחות כפולה כתושבים חוזרים. כמה מהם עזרו לזכות במונדיאל 1934 והמאמן ויטוריו פוצו הבהיר: "אם הם יכולים למות עבור איטליה, הם יכולים גם לשחק עבורה". המושג "אוריונדי" נכנס מאוחר יותר, כאשר כוכבים ארגנטינאים כמו עומאר סיבורי, הומברטו מאסקיו ואנטוניו אנחלילו, גיבורי הזכייה בקופה אמריקה 1957, הוחתמו במועדונים מהסרייה A ובתגובה נזרקו מנבחרתם ונחשבו לבוגדים במולדת. נבחרת איטליה אספה אותם.
בימינו אנו, המקרה הזכור מכולם הוא של מאורו קמוראנסי, שלא הצליח להגשים את חלומו לייצג את נבחרת ארגנטינה וניצל את הדרכון (בזכות סבא רבא שירד מאיטליה ב-1873) כדי לקבל זימון ב-2003 (אחרי 40 שנה ללא אוריונדי בסגל) ולהיות שותף לזכייה של האזורי במונדיאל ב-2006. הוא גם שיאן ההופעות מבין השחקנים שלא נולדו באיטליה עם 55 משחקים. בתקופתו הייתה סערה גדולה, גם בעקבות התבטאויות שלו לגבי היותו קודם כל ארגנטינאי וגם עקב התחושה כי איטליה הייתה עבורו פרס ניחומים. הזימונים של קונטה עשו גם הם רעש, כאמור. רק אצל מאנצ'יני השקט נשמר.
מרגע כניסתו לתפקיד, מאנצ'יני פעל לצירוף שחקנים בעלי שורשים איטלקים שעדיין לא קשרו את גורלם עם הנבחרת מהמדינה בה נולדו (משחק רשמי בינלאומי בנבחרת אחת מונע מעבר לנבחרת אחרת). הוא הבין שהמבחר מצומצם ושעליו לחשוב גם מחוץ לקופסה, בטח כש-65 אחוזים מהשחקנים בסרייה A הם זרים.
את הבלם טולוי הוא סימן מיד כאשר מונה והסכים לחכות לו כמעט שלוש שנים. את וינצ'נזו גריפו שנולד בגרמניה ניפה מהסגל רגע לפני היורו. ב-2018 הוא רצה גם את סבסטיאן דריוסי, החלוץ הארגנטינאי אותו אימן בזניט, וזכר שהסבים שלו מאיטליה. לואיז פליפה דחה את ההצעה כדי לשמור על סיכוי להגיע לנבחרת ברזיל, גבריאל מרטינלי מארסנל וראפיניה מלידס יונייטד קיבלו גם הם פניות ועוזר המאמן דניאלה דה רוסי בחן בארגנטינה שלושה כדורגלנים צעירים שלמשפחתם עבר איטלקי. הכול כדי להרחיב את המאגר.
על פי גרסת בית הלל בארץ המגף, שלושת הברזילאים בסגל הם אולי זרים על הנייר, אבל איטלקים בדם. גישת בית שמאי, לעומת זאת, מסבירה ש"רק מי שהזיל את דמעותיו הראשונות תחת שמי איטליה, נחשב איטלקי". מבחינת המחמירים, אפילו קלאודיו ג'נטילה, זוכה מונדיאל 1982, לא היה איטלקי כי נולד בטריפולי וחזר עם הוריו רק כשהיה בן 8.
אז בזכייה בגביע העולמי 1934 היו חמישה ילידי דרום אמריקה, בהנפה ב-1982 אפשר לספור את ג'נטילה וב-2006 הגיע תורו של קמוראנסי לייצג את האוריונדי בנבחרת איטליה. אולי זה יעבוד גם ביורו?