וואלה!

הקטינו ראש: מדוע אסור היה לחדש את המשחק אחרי קריסת אריקסן

למרות בקשת השחקנים לחזור לדשא, אלכס קרומר טוען שאופ"א הייתה צריכה לדחות את המשך המשחק אחרי ההתמוטטות של כוכב נבחרת דנמרק, ולא לגבות מחיר כבד מהדנים, בניגוד לערך הפייר פליי

  • יורו
אלכס קרומר

אתמול נחשפנו לדרמה גדולה במשחק בין פינלנד לדנמרק. למרבההמזל, כריסטיאן אריקסן יצא מכלל הסכנה אחרי שהתמוטט על כר הדשא ועבר החייאה. ואז הגענו לדרמה נוספת, שקשורה לחידוש המשחק. כאן חשוב לציין שמדובר על החלטה לא פשוטה הן מצד השחקנים והן מצד המארגנים. זאת משום שבטורניר כמו יורו מאוד קשה לשנות לוחות זמנים. על אחת כמה וכמה אם הטורניר נערך בכל כך הרבה מדינות שונות כמו הטורניר הנוכחי.

אבל ברצוני להתייחס למצבם של השחקנים. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין ששחקני נבחרת דנמרק עברו טלטלה נפשית מאוד גדולה. וזה ברור לגמרי, שהאירוע השפיע עליהם מאוד. השאלה הנשאלת האם הם היו צריכים לחזור לשחק אתמול? התשובה הנחרצת והחד משמעית היא לא.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה
לא היו צריכים לקבל את ההחלטה. שחקני דנמרק (צילום: רויטרס)

המתנגדים לטענה יגידו שאריקסן דיבר איתם בפייס טיים וביקש מהם לשחק. לצורך הדיון, אני אפילו אניח לרגע שלא היה לחץ ישיר ולא עקיף מצד המארגנים וההחלטה לחזור לשחק אתמול הייתה החלטה של שחקני דנמרק. כעת ברצוני לנמק למה אסור היה לתת לשחקנים להחליט בכלל.

לפני מספר שנים, ערכתי מחקר עם פרופ' טל שביט מאוניברסיטת אריאל ופרופ' מוסי רוזנבוים מאוניברסיטת בן גוריון, בו השווינו העדפות הזמן בין ספורטאים מקצועניים לבין לא ספורטאים. מצאנו שספורטאים מקצוענים מעדיפים הווה בצורה מובהקת מאשר האנשים ה"רגילים". במילים אחרות אפשר להגיד שספורטאים מוכנים להקריב את העתיד בקלות רבה יותר מאשר הלא ספורטאים.

הסיבה האפשרית להעדפת זמן שונה כל כך נובעת דווקא מתכונה שכולנו אוהבים אצל הספורטאים - הרצון לנצח בכל מחיר. אבל יש לזה צדדים שליליים. דוגמא אחת היא שימוש בסמים ממריצים, שיביא לשיפור התוצאה היום על חשבון הבריאות מחר. גם הרצון לשחק במחיר החמרת הפציעה או מחלה זה משהו שאנחנו פוגשים לעתים קרובות.

הדוגמא הזכורה ביותר היא משחק השפעת (שהתברר בסוף כמשחק הפיצה המקולקלת) של מייקל ג'ורדן. דוגמא נוספת שייכת לכריסטוף קראמר, שחקנה של נבחרת גרמניה, שקיבל זעזוע מוח בגמר המונדיאל 2014 והתעקש להמשיך לשחק. היום, אין לאף אחד ספק, שלא היה צריך לשאול אותו האם הוא יכול להמשיך לשחק, אלא פשוט להחליף אותו, כי דעתו לא נחשבת במצב כזה.

דעתו לא נחשבת במצב כזה. כריסטוף קראמר (צילום: GettyImages)

בדיוק כמו בפציעת ראש, כך גם אתמול, פשוט אסור היה לתת לשחקני נבחרת דנמרק להחליט. לא היה קשה לנחש, שאחרי שיחת הפייס טיים עם אריקסן, שחקני דנמרק ירצו לחזור לשחק אתמול בלי לחשוב לעומק, שהדבר יפגע קשות ביכולת שלהם ואף בסיכויי העפלה משלב הבתים. ההחלטה היחידה האפשרית וההגיונית הייתה להעביר את המשחק יום אחד קדימה. וההחלטה הזו הייתה צריכה להיות בידיים של אופ"א.

כל זה בתנאי שאופ"א באמת הייתה דואגת לבריאות הנפש של השחקנים. הטענה של אופ"א, שהחזרה לשחק הייתה החלטה של השחקנים זו פשוט הקטנת ראש. הרי נוח היה לאופ"א מבחינה לוגיסטית שהמשחק יושלם באותו היום בו הוא התחיל. אבל לכולנו ברור, שההחלטה הזו גבתה מחיר ספורטיבי (וכמובן נפשי) כבד מנבחרת דנמרק, דבר שגם לא מתיישב עם הפייר פליי, שאופ"א מתיימרת לשים כערך עליון.

העניין הוא, שהרבה מחקרים הראו קשר הפוך בין לחץ לביצועים. כולנו יודעים, שיש סיכוי גבוה יותר להחטאה מקו העונשין ברגעי קלאץ' במשחק כדורסל, יש הרבה יותר שבירות בטניס גברים אחרי שהתוצאה היא 4:4, יש הרבה יותר החטאות בגומה האחרונה בגולף בטורנירים גדולים. בדוגמאות האלה, הלחץ אפילו לא התקרב ללחץ שחוו שחקני דנמרק אתמול ולכן היה די ברור, שזו תהיה נבחרת דנמרק מוחלשת מנטלית, שהייתה מתקשה לנצח כל נבחרת. לכן, אם פייר פליי באמת חשוב למארגני אופ"א, לא היה קורה כלום אם המשך המשחק היה משוחק למחרת.

אבל המקרה הזה הוכיח שוב פעם את שני אי השוויון הידועים גם כך: כסף>בריאות הנפש של השחקנים, וגם כסף>פייר פליי.

אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה, שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully