וואלה!

קיץ אין סופי: הדברים שהופכים את היורו לחוויה נצחית

כן, אנחנו יודעים, כדורגל נבחרות זה דבר ארכאי ומיושן, אבל מה לעשות, עדיין יש פה זקנים נאיבים, שמתרפקים על העבר וזוכרים עולם אבוד וקסום, ומבחינתנו היורו יישאר לנצח הדבר האמיתי

  • יורו 2020

יכול להיות שזה עניין של גיל. אולי אלה רק המבוגרים בינינו שעדיין רוחשים כבוד מיוחד לכדורגל נבחרות ומאמינים שזה דבר גדול. אולי צריך להיות בומר רציני כדי להתרגש מהטורנירים האלה. בשנים האחרונות פגרת נבחרות זה הסופ"ש התקוע שהורס את הרצף של הליגות עם משחקים מיותרים שלא ברורה חשיבותם ונחיצותם. נבחרות מייצגות את העומס המיותר. טורנירי המוקדמות הם סחבת, עול, בדיחה. שחקנים היום עושים יותר מדי כסף בשביל להתמסר ל"משימה הלאומית". רק זקנים נאיבים מאמינים ש"כבוד לשחק בנבחרת" ושזה "חלום של כל שחקן". אבל מה לעשות שחלקנו זקנים?

עוד בוואלה!

ענו על חידון היורו הגדול של וואלה! ספורט ותוכלו לזכות בפרסים מדהימים

לכתבה המלאה
שלושה משחקים ביום, הטלוויזיה פתוחה כל הזמן, רואים בעניין, בחצי עין, זה תמיד נוכח. כדורגל, יורו, איטליה (צילום: רויטרס)

כן, יכול להיות שזה עניין של גיל, ובראש עדיין חקוקים זיכרונות ילדות מטורנירים בלתי נשכחים. מהימים שבהם לא הציפו לנו את הטלוויזיה בעשרות שידורים ישירים בכל סוף שבוע, ולכן היורואים והמונדיאלים היו חגיגות אמיתיות, הזדמנות נדירה להקדיש חודש לכדורגל. אנחנו דור אחר, אלה שהזדעזעו ב-2010 ששחקן השנה לא היה מאלופת העולם. אנחנו עוד זוכרים את הימים שבהם אוהדי נבחרת אנגליה היו תופעה, עוד לפני שכל ילד מחדרה יכול היה להיות סוסיו בברצלונה. זוכרים איך פעם הקול של יורם ארבל בקע מכל המרפסות, בקול אחד, בו זמנית, ולא קיבלת פוש לטלפון על הגול, שלוש שניות לפני שאתה רואה אותו.

אנחנו אלה שעדיין מחכים למוסף המיוחד מהעיתון, עדיין חיים את התחושה של ה"שקט בבית" ובאמת מאמינים, בתמימותנו ובחוסר הבנתנו ורלוונטיותנו, שזה הוא השיא של העונה ושלזה כל השחקנים חיכו וייחלו. אנחנו אלה שחיים את הקלישאות על שירת ההמנונים, קניית המקלטים, פיצוח הגרעינים, הבדיחות על האישה, צפייה בחברותא, אירוח קיצי אצל חברים, מאמינים שזה טורניר ש"מייצר אגדות". כן, עולם הכדורגל משתנה, ורק אנחנו תקועים מאחור, כי פתאום מתחיל היורו, ובלי לשים לב הכל צף, גולים מהעבר, זיכרונות ילדות מבית הוריך, אתה ואבא על הספה, רואים הולנד נגד גרמניה.

עוד בוואלה!

לגזור ולשמור: לוח השידורים המלא של היורו

לכתבה המלאה
טורניר שבו גילינו כישרונות. חוליט (צילום: AP)

הזקנים שבינינו זוכרים תקופות שבהם היו סגנונות שונים, אמיתיים, או לפחות ככה האמנו. האנגלים היו נחושים שמשחקים על הגבהות. ההולנדים היו טכניים. הגרמנים היו גרמנים, וממש לא נחמדים. פתאום עלו קרואטים משוגעים, שווייצרים משעממים, אוסטרים ארורים, פורטוגל הברזילאית. היום כולם בפרמיירליג ובלה ליגה, אין הבדל. האם הצעירים בכלל פועלים על פי העקרונות הכי בסיסיים ואלמנטריים שהניעו את כולנו באהדת נבחרות - מה עשו המדינות במלחמת העולם השנייה? או שזה פאסה? ותמיד הייתה לנו את איטליה, איזה דמות מופלאה שמתווספת לעלילת הכדורגל, איזה קארקטר. התסרוקות, החליפות של המאמן, תנועות הידיים הייחודיות, שחקנים יפי תואר, קשוחים, באמת האמנו שיש להם הגנה מיוחדת, שונה. חיינו בעולם של מיתוסים, והתמסרנו להם.

היום מי יודע מה עובר בראש לאוהדים הצעירים החמודים האלה, אולי הם חושבים רק על פריז סן ז'רמנים וארלינג הולאנדים למיניהם, אולי הם לא מבינים למה קארים בנזמה מתרגש להצטרף לסגל צרפת, הרי עדיף היה לו לנוח בקיץ ולשמור על עצמו, למה לו לסכן את עצמו בשביל גרושים, מה חשוב יותר מאליפות וחוזה חדש. אולי הם מפספסים את מה שכל כך ריגש אותנו בטורנירי הנבחרות - הערבוב של הכוחות. אומנם אצלנו הרגשנו שהנבחרות הן הבסיס, והשחקנים שלהן מתפזרים לליגות השונות וחוזרים להתאחד בנבחרת, וכיום זה הפוך, הקבוצות הן הבסיס, ומדי פעם השחקנים מתפזרים למדינות האם שלהם; כך או כך, ההרכבים הייחודיים לטורנירי הקיץ הגדולים היו רגע שיא. כן, גריזמן, אמבפה ובנזמה בהרכב אחד. אתם יודעים להעריך את זה?

הצעירים לא מבינים למה לו לסכן את עצמו לעונה. בנזמה (צילום: רויטרס)

דמיינו לכם מין עולם פרימיטיבי שבו עבור עכברי הכדורגל, היורו היה הזדמנות נדירה לגלות כישרונות. עם כל התוכנות והאתרים של היום, איזה ימים נאיבים. מגן הונגרי, חלוץ שבדי, מי הכיר אותם בכלל. היו נותנים טורניר טוב, ואחריו עוברים לקבוצה גדולה. אפילו את חוליט לא באמת ראינו, רק שמענו עליו, ופתאום נדהמנו לגלות נפיל. הייתה הערכה למי שהצליח להתעלות במשחקים האלה. לא סייגנו את זה, לא חשבנו שזה מקרי. כיכבת ביורו? אתה גדול. קארל פובורסקי לעולם לא הצליח לשחזר את רגעיו היפים מ-1996. מבחינתנו הוא לנצח ייזכר כגאון. היום יש בכלל מונח כמו "סוס שחור"? האם יש נבחרת שיכולה להפתיע? ואם כולם מנתחים וחוזים מראש מי תהיה "הסוס השחור", מה מפתיע בזה?

מסע באירופה. אוהדי אירלנד (צילום: רויטרס)

טורנירי הקיץ, היה להם ריח מיוחד, קהל שונה, אווירה אחרת, קהל חמוד עם פנים צבועות. אווירת קיץ, שקיעה אירופית מאוחרת, ימים שלא נגמרים, אור ייחודי ביציעים. שלושה משחקים ביום, הטלוויזיה פתוחה כל הזמן, רואים בעניין, בחצי עין, זה תמיד נוכח. שחקנים סקוטים, אוהדות שבדיות, גוש כתום מהולנד. האוהד הבאסקי של ספרד, אירים נפלאים מעודדים בלי הפסקה, בשמחה תמוהה, מעוררת קנאה. נסחפנו לטיול ביבשת, אירופה במיטבה, נקייה ועילאית. יכול להיות שזה נגמר, שזה עידן אחר, דור אחר, עולם אבוד, נאיבי. ועדיין, היורו מתחיל, אתה כבר עייף ותשוש, לא בטוח שעוד נותרו בך כוחות, ופתאום משהו ניצת, הכל מתעורר, הזיכרונות צפים ואתה נשאב, ומבין שזה נצחי. איזה כיף.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully