השפל התדמיתי של גרמניה בחצי גמר מונדיאל 1982

גרמניה מול צרפת בחצי הגמר. צירוף המילים האלה מזכיר לכולם, גם לאלה שטרם נולדו אז ולא חוו את אחד המשחקים הגדולים ביותר בתולדות הכדורגל, את ה-8 ביולי 1982, באיצטדיון חואן סאנצ'ס פיחואן בסביליה. חצי גמר המונדיאל בספרד נכנס לפנתיאון עוד לפני שנשעמה שריקת הסיום. כאשר ירד המסך, והגרמנים חגגו עליה דרמטית לגמר, נותרו האוהדים ברחבי העולם שבורים נפשית ומרוסקים. מבחינת רבים, הרוע המוחלט ניצח באותו ערב ארור את הטוב המוחלט, וזו תחושה קשה מאוד לעיכול

ניתן לומר כי במונדיאל 1982 התחולל שינוי תודעתי מכונן – חובבי הכדורגל בכל חלקי תבל התחילו לשנוא את נבחרת מערב גרמניה בגלל גישתה לכדורגל נטו, ולא רק בשל המדינה שהיא ייצגה. עד אז, היתה לפצעי מלחמת העולם השניה השפעה עצומה על הרגשות שחשו האנשים כלפי הנבחרת בלבן-שחור. ככל שחלף הזמן, המשקעים ההיסטורים הקשים נחלשו בהדרגה, והיחסים בין גרמניה ליתר מדינות אירופה שוקמו. מדהים, אם כך, שדווקא משחק כדורגל סיכן לפגוע במרקם העדין הזה ולקרוע אותו לגזרים. 37 שנה בלבד אחרי תום המלחמה, נערך בצרפת סקר בו הקדים השוער הגרמני הראלד שומאכר את אדולף היטלר כדמות השנואה ביותר. הצורר הנאצי הגיע למקום השני. תחשבו על זה לרגע, כי הרי זה פשוט בלתי נתפס.

אחרי ההפסד בגמר לאיטליה, שבו השחקנים הגרמנים למולדתם וציפו לזכות לקבלת פנים חמה. הם התבדו. אפילו האוהדים הגרמנים עצמם בקושי סבלו את הנבחרת שלהם, והתחושה הכללית נעה על הסקאלה בין בושה לסלידה. לא רק שומאכר, שפגע בברוטליות בכוכב הצרפתי פטריק באטיסטון היה אשם בכך, אלא כל הנבחרת, ובראשה המאמן יופ דרוואל. התדמית נפגעה לא רק בחצי הגמר המדובר, אלא קודם לכן, במשחק העלוב מול אוסטריה בשלב הבתים הראשון, אשר קבע שיאים חדשים של חוסר ספורטיביות.

סביר להניח שאתם מכירים את העלילה. גרמניה הפסידה לאלג'יריה במשחק הראשון, ולכן הגיעה למחזור הנעילה כאשר היא זקוקה לניצחון על השכנה על מנת להקדים את האפריקנים. מנגד, אוסטריה ידעה שהפסד מינימלי יסדר גם לה את הכרטיס לשלב הבא. לכן, אחרי שהבקיע הורסט הרובש בדקה ה-10, בחרו שני הצדדים לא להסתכן ולגלגל את הכדור ביניהם במרכז המגרש. האוהדים הגרמנים זעמו, ולפי דיווחים מסוימים היו שהעלו את דגלי המדינה באש ביציע במחאה על המתרחש. ואולם, דרוואל הגיב באדישות ובסיפוק. "הגענו לכאן על מנת לעלות שלב, ולא כדי לשחק כדורגל", הוא אמר. וכאן הכל נשבר.

מערב גרמניה כבר מנעה עד אז משתי הנבחרות הטובות בהיסטוריה זכיה במונדיאל. היא עשתה זאת לנבחרת הפלא של הונגריה בגמר ב-1954, וזה כאב במיוחד פחות מעשור אחרי המלחמה. ואולם, את ההונגרים איש לא ראה בטלוויזיה, והכל השתנה לחלוטין ב-1974 כאשר העולם רותק למרקעים על מנת לחזות בקסם הכתום של הולנד. גרמניה עצרה גם את רינוס מיכלס ויוהאן קרויף בגמר, ומאות מיליונים שהתאהבו בכדורגל הטוטאלי בכו יחד איתם. ואולם, גם כאשר היה קל לתעב את גרמניה, אוהדים העריכו אותה. ההערכה הזו נעלמה ב-1982, בעוד שתי נבחרות אדירות שבו את ללבות העולם.

הראשונה, ברזיל של טלה סנטנה, הודחה באכזריות על ידי איטליה. אז נותרה השניה, מעין ברזיל של אירופה. צרפת, עם הקישור המדהים שכלל את מישל פלאטיני, אלן ז'ירס, ז'אן טיגאנה וברונו ז'נגיני, היתה קרובה לשלמות. הפילוסופיה ההתקפית של המאמן מישל הידאלגו, ששאף להעניק הנאה גדולה ככל הניתן לצופים, בדיוק כמו סנטנה, הפכה אותו לאליל המונים. בהיעדרה של ברזיל, היתה צרפת הפייבוריטית המוחלטת של הקהל הנייטרלי. הם היו הטובים. הגרמנים היו הרעים.

גם לגרמניה היו שחקנים נהדרים. פייר ליטברסקי הצעיר היה אמן אמיתי. פליקס מאגאט היה אדריכל אדיר במרכז המגרש עם ראיית משחק פנומנלית. אולי שטיליקה, שתופקד כבלם, היה אחד השחקנים החכמים בדורו. מעטים היו המגנים שתמכו בהתקפות כמו מאנפרד קאלץ האגדי. מעטים בתולדות הכדורגל התמחו בבעיטות מספרת מרהיבות כמו קלאוס פישר. קרל היינץ רומניגה, שלא היה כשיר לחלוטין לקראת חצי הגמר ונותר על הספסל, זכה בכדור הזהב הן ב-1980 כאשר גרמניה זכתה באליפות אירופה והן ב-1981. כל זה לא שינה את תדמיתם. לעומת צרפת, הם נתפסו כנגרים משעממים, ממושמעים ויעילים, שמנצחים בזכות האופי ובזים ליופי.

זו היתה האווירה לפני המעשה ההיסטורי של שומאכר. השוער קפץ לתוך ראשו של באטיסטון בתחילת המחצית השניה ובהה בלי להפגין רגש כלשהו בצרפתי מוטל מחוסר הכרה על הקרקע, מקבל טיפול רפואי בהול. פלאטיני חשש שחברו לסנט אטיין עומד למות ונישק את ידו כאשר באטיסטון הורד על אלונקה. הוא חשב שזו עלולה להיות הפעם האחרונה.

השופט ההולנדי צ'ארלס קורבר כלל לא הבחין בעבירה ולא העניש את הפושע הגרמני, והדבר רק הוסיף לתחושה חוסר הצדק. צרפת היתה נחושה לנצח את גרמניה לא רק כדי לעלות לגמר ולזכות בגביע, אלא גם כדי לנקום. כל העולם היה איתה. זה היה צריך לקרות כבר בדקה ה-90 כאשר המגן הימני מנואל אמורוס שיחרר בעיטה אדירה שהכניעה את שומאכר. לרוע המזל, הכדור פגע במשקוף. תיקו 1:1 נשמר.

לכן הלך המשחק להארכה, בה הכל הסתדר סוף סוף. תרגיל מבריק בכדור חופשי הותיר את הבלם מריוס טרזור חופשי ומאושר ברחבה הגרמנית, והוא ניצל את ההזדמנות במיומנות של חלוץ צמרת. שש דקות מאוחר יותר, קבע ז'ירס 1:3 בבעיטה חדה שלא הותירה לשומאכר סיכוי. נבחרות אחרות היו מנסות לסגור את המשחק, אבל זה לא היה הטבע של הידאלגו ופלאטיני. הם רצו את השער הרביעי ודהרו קדימה. גרמניה, שנראתה שבורה, חזרה לעצמה. רומניגה, שנזרק למערכה למרות הפציעה, צימק בדקה ה-102, ובדקה ה-108 הגיעה המספרת האופיינית של פישר שקבעה 3:3.

מעטים זוכרים זאת כיום, אבל גם בדו קרב הפנדלים הראשון בתולדות המונדיאל היתה צרפת קרובה לניצחון. הגרמנים זכרו היטב כיצד הפסידו לצ'כוסלובקיה של אנטונין פאננקה בגמר יורו 76'. הם עוד לא נחשבו אז למומחים הגדולים בתחום – נהפוך הוא. לכן מירר שטיליקה הוותיק בבכי אחרי שהחטיא את הבעיטה השלישית. הוא חשב שזה הסוף, ולא העלה בדעתו שיהיה המחמיץ הגרמני האחרון בטורניר גדול עד תומאס מולר ברבע גמר יורו 2016 מול איטליה. צרפת היתה קרובה מאוד, אבל שומאכר עצר בעיטה חלשה של דידייה סיקס, ואז גם את הכדור של המגן הנהדר מקסיס בוסיס, חברו הטוב של פלאטיני.

כאשר נמסר לשומאכר אחרי המשחק כי באטיסטון איבד שתי שיניים, בנוסף לשברים בצלעות ופגיעה בעמוד השדרה, הגיב השוער: "אני מוכן לשלם לו על הכתרים". ייתכן ואלה המילים שהקפיצו אותו לראש הדירוג לפני היטלר, ואפילו ראשי המדינות ניהלו מגעים קדחתניים על מנת למנוע משבר פוליטי אמיתי. לא רק צרפת שמחה כאשר איטליה פירקה את הגרמנים התשושים בגמר. כל העולם צהל עם מרקו טארדלי.

השלכות המשחק המהפנט הזה היו ארוכות טווח, ונבחרת גרמניה היתה תמיד השנואה ביותר. נצחונותיה התקבלו בעצב, והנסיון הכושל של צרפת המופלאה לנקום בחצי גמר מונדיאל 86' היה טרגי בפני עצמו. במשך יותר משני עשורים, גם השחקנים המוכשרים ביותר של גרמניה לא הצליחו לשנות את הגישה כלפיהם. ואז, הגיע יואכים לב.

הכל השתנה ללא היכר אחרי המונדיאל שאירחו הגרמנים ב-2006. יורגן קלינסמן היה הפנים של המהפכה הגדולה, עוזרו סייע לו מאחורי הקלעים, בנה את הנבחרת מבחינה טקטית, ואז ירש אותו וממשיך בדרכו מזה עשור. בעשור הזה, הפכה גרמניה לשגרירה של כדורגל תוסס ושמח, וזה לא דבר של מה בכך. ב-1982 וב-1986, כמעט כל האוהדים הנייטרלים תמכו בהתלהבות בצרפת ותיעבו את הגרמנים. רוב האוהדים הנייטרלים סלדו באופן מובהק מהגרמנים עד 2004. אם תעשו סקר היום, סביר להניח שרוב חובבי הכדורגל הנייטרלים יהיו דווקא בעד הגרמנים.

השינוי הזה הופך את לב לאחד המאמנים החשובים בהיסטוריה. הוא ממש לא מושלם, ועשה לא מעט טעויות לאורך הדרך, אבל את המהפכה התודעתית איש לעולם לא יקח ממנו. הערב, הוא גם מקווה לעשות צעד ענק לעבר זכיה באליפות אירופה שנתיים אחרי שהניף את גביע העולם. אם יעשה זאת, הוא יהיה גם אחד ממאמני הנבחרות המצליחים אי פעם, אך זה משני בהשוואה לתרומה החשובה ביותר שלו.