בווידאו: תכנית היורו
* הדירוג מתייחס ליורו 2016 בלבד
24. מיכאילו פומנקו - אוקראינה
נרדם בישיבה כבר במסיבת העיתונאים הראשונה וגרם לכל אוקראינה לשקוע בשינה עמוקה. לא הצליח לאחות את הקרע העמוק בין שחקני דינמו קייב לשחטאר דונייצק. התוצאה: קמפיין מביש של 0 נקודות ו-0 שערים.
23. רוי הודג'סון - אנגליה
חילופים רעים במשחק הפתיחה - צ'ק.
הרכבים רעים בשני המשחקים הבאים - צ'ק.
חוסר מוכנות ליתרונות של היריבה - צ'ק.
כישלון מפואר במשחק הכרעה - צ'ק.
טוב, הגיוני עבור מי שלוקח הביתה את הצ'ק השמן ביותר מבין כל מאמני היורו (חמישה מיליון יורו לעונה, למי שתהה). הודג'סון דאג לקחת גם את אנגליה הביתה בשלב מוקדם.
22. מארק וילמוטס - בלגיה
"אותה טקטיקה, אותן בעיות", סיכם טיבו קורטואה את הכישלון של בלגיה והפנה אצבע מאשימה לעבר מאמנו. על פי דיווחים, בחדר ההלבשה הוא השתמש ביותר מאצבע. אבל גם בלי קורטואה, וילמוטס היה אחד המאמנים הכושלים של הטורניר. כל הכישרון של הבלגים התבזבז בגלל מאמן שהוצב בתפקיד שגדול עליו.
21. לאוניד סלוצקי - רוסיה
הנבחרת המבוגרת ביותר ביורו נראתה בדיוק כזו - עייפה, שבעה, מחכה שיוציאו אותה לגמלאות. הפציעות של אלן דזגוייב ואיגור דניסוב מהוות אולי נסיבות מקלות, אבל שנתיים לפני הגביע העולמי הביתי, סלוצקי לא נתן לרוסים איזושהי סיבה לאופטימיות.
עוד בנושא:
מאמן איסלנד בראיון: להוציא את אנגליה, לא הופתענו ממה שעשינו"
בפורטוגל חושדים: האם גילו של רנאטו סאנצ'ס מזויף?
20. אריק האמרן - שבדיה
ההתמקדות בזלאטן הסיטה את האש מהכישלון של המאמן. הוא קיבל לידיו את שחקני הנבחרת הצעירה, אלופי אירופה, ולא מצא את הדרך לשלבם. האמרן ייחל לנסים מצד הקפטן, העדיף פתרונות זמניים (שוב ברג וקלסטרום) על פני חשיבה עתידית והציג את הנבחרת המשעממת בטורניר.
19. אנגל יורדנסקו - רומניה
המאמן בן ה--66 עשה את שלו בעצם ההגעה של רומניה לטורניר. הקדנציה השלישית שלו בנבחרת, אחרי יותר משמונה שנים בלי לאמן, התאפיינה בהגנה חזקה והתקפה אפורה. ביורו עצמו, יורדנסקו הסתפק בנקודה ושני שערים מהנקודה הלבנה, כשההפסד לאלבניה הגדיר את הטורניר ככישלון והוביל לאיומים על חיי המאמן.
18. מרסל קולר - אוסטריה
"הסוס השחור" של מרבית התחזיות, התגלה כחמור צולע. אוסטריה התפרקה בשבע דקות נגד הונגריה ומרסל קולר לא הצליח לאסוף את השברים מאז. הוא התעלם ממארק יאנקו, החליף יותר מדי עמדות לדויד אלאבה שלמד על בשרו את ההבדל בין מגן ברמות הגבוהות לקשר-על, והלהיט האוסטרי מהמוקדמות צרם לאוזן בצרפת.
17. פאבל ורבה - צ'כיה
עוד אחד שהתעקש לא לרענן וסיים בצורה אומללה. צ'כיה ויתרה מראש על החזקה בכדור ולא באמת ידעה מה סגנון המשחק שלה. ההסתמכות על ותיקים כמו רוזיצקי ופלאשיל לא הצדיקה את עצמה, לפאטה לא התקרב ליכולת מהליגה ובשלב מסוים ורבה הפנה את החצים לכיוון השחקנים שלו. מזל שהאוהדים הקרואטים סידרו לו נקודה.
16. פתיח טרים - טורקיה
הגורו של הכדורגל הטורקי - המאמן שתמיד חוזר בסופו של דבר לנבחרת, וכל פעם עם חוזה גבוה יותר (3.5 מיליון יורו - כמעט כמו דשאן, סנטוס וקולמן גם יחד!) - לא הצליח לבצע קאמבק במהלך הטורניר. הפסיד כצפוי לקרואטיה, התפרק
בקלות מול ספרד ועשה שינויים כדי לנצח את צ'כיה. סביר.
15. ויסנטה דל בוסקה - ספרד
הקורבן העיקרי של קונטה. חטף שחמט בשמינית הגמר וסיים את הקדנציה המוצלחת בנבחרת עם טעם מר של אכזבה. לדל בוסקה היה סגל לגמר ומסלול פנוי לגמר, אבל ההפסד לקרואטיה שיבש את התכניות והוא התעקש להישאר צפוי. אותו הרכב בארבעה משחקים, רק 19 דקות לקוקה. כמה אפשר להישען על העבר?
14. ולדימיר פטקוביץ' - שוויץ
הגיע לטורניר עם משנה סדורה של החזקה בכדור, אבל העז לחשוב מחוץ לקופסה רק במצב של אין ברירה. את שאקירי הוא לא ספר במינוי הקפטנים והשאיר באגף הימני גם כאשר שוויץ שיוועה ליצירתיות במרכז. רק בפיגור מול פולין (ועוד כמה דקות נגד רומניה) ניסה לשנות. איכשהו, זה כמעט הספיק לו לרבע הגמר.
13. יאן קוזאק - סלובקיה
אפשר לזכור לו רק את הבונקר נגד אנגליה, אבל בסך הכול יאן קוזאק עמד במטרה. סלובקיה הייתה שווה שמינית גמר וגם הגיעה לשם, למרות הפסד מתסכל לוויילס במחזור הפתיחה. כאשר לא התמקדה אך ורק בהתגוננות, סלובקיה הציגה כדורגל לא רע בכלל בהנהגת מארק האמשיק. הופעה טובה, רגע לפני חילופי הדורות.
12. ג'אני דה ביאזי - אלבניה
לא רק קונטה, הנה עוד מאמן איטלקי שהרוויח נקודות רבות בטורניר הזה כשאיחד מדינה שלמה סביב נבחרת נלהבת ומלאת תשוקה. דה ביאזי חתום על ההעפלה ההיסטורית של אלבניה, והגישה הבלתי מתפשרת שלו כמעט הובילה לנס נוסף - העפלה לשמינית הגמר. לפחות היה שער בכורה אחד שהספיק לניצחון שלא יישכח.
11. אנטה צ'אצ'יץ' - קרואטיה
אלמלא המשחק המזעזע נגד פורטוגל וההדחה בשמינית (אחרי שנבחרתו כבר סומנה בשלב מסוים כפיינליסטית ראויה) אנטה צ'אצ'יץ' היה לפחות מתקרב לחמישייה. למרות הצרות מבית, קרואטיה שיחקה כדורגל מענג עם צירופים יפים והגיעה לשיאה בניצחון על ספרד. בחירת הרכב תמוהה של המאמן וסגנון זהיר מדי, גרמו לפרידה מוקדמת.
10. מרטין אוניל - אירלנד
ניצחון דרמטי על מחליפי איטליה הקנה לאירים את הכרטיס לשמינית הגמר. האם הגיע להם? לא כל כך בטוח. בכל מקרה, הקרדיט צריך ללכת למרטין אוניל, שתמיד מצליח למצוא דרך לדרבן את השחקנים שלו ומוציא מהם את המקסימום. כולם מתאמצים, כולם מקריבים. זה כמעט הספיק כדי להפתיע את צרפת.
9. מייקל אוניל - צפון אירלנד
ניצחון מדהים על אוקראינה, העפלה היסטורית לשמינית הגמר. מה שמייקל אוניל עשה עם נבחרת הצ'מפיונשיפ שלו בהחלט ראוי להערכה. המאמן בנה יחידה הגנתית קשה לפיצוח, ועל כך העידו גם הגרמנים. צפון אירלנד ייצגה נאמנה את הקהל שלה, נהנתה ולא עשתה לאף אחד חיים קלים. איבד נקודה או שתיים בעקבות אי שיתופו של וויל גריג.
8. דידייה דשאן - צרפת
חובת ההוכחה עדיין עליו. דשאן עשה את המינימום הנדרש עד כה - בטח בהתאם למסלול הנוח עד חצי הגמר - אבל עדיין לא סיגל לנבחרת שלו סגנון ברור ובעיקר בונה על האיכות של הסגל. נגד שוויץ נתן ליריבה להחזיק בכדור בהתאם לסגנון שלה, נגד האחרות היה דומיננטי. הוא מגיב, מתאים את עצמו, לא פחד לזנוח את ה-4-3-3 כשראה שהמשחק נתקע נגד האירים. גם ההתעקשות על אוליבייה ז'ירו (ובכלל על חלוץ מטרה) הוכיחה את עצמה. המבחן האמיתי שלו יהיה בחמישי.
7. פרננדו סנטוס - פורטוגל
מאמן נבחרת יוון לשעבר הביא את הסגנון ההגנתי הביתה ופילס את דרכו לחצי הגמר ללא ניצחון אחד ב-90 דקות. כך מנצלים את השיטה. לו היה מנצח משחק או שניים, סנטוס ודאי היה מתקדם מעלה. בכל זאת, הוא צולח תקופה של חילופי דורות בנבחרת ולא נהנה מכשירות או כושר מלא של רונאלדו. המאמן הוותיק קידם צעירים רבים ולא חשש לספסל את ריקרדו קרבאליו וז'ואאו מוטיניו. הוא גם חתום על פטנט חדשני: 4-4-2 עם שני שחקני כנף בחוד.
6. אדם נבאלקה - פולין
לקח את הנבחרת שלו הכי רחוק שהגיעה מאז 1982, אם כי איחר בחילופים בשני משחקי הנוקאאוט ויכול היה לנצל טוב את האיכויות הקיימות בסגל שלו כדי להתבסס על הפתיחה המצוינת ולסגור עניין ב-90 דקות. בכל מקרה, נקודות הזכות רבות יותר. הוא נתן את המפתחות לגז'גוז' קריכוביאק, העניק גיבוי מלא לרוברט לבנדובסקי למרות הבצורת ולא חשש לקדם שחקן צעיר כמו ברטוש קפוסטקה. גם את ההגנה, נקודת תורפה רבת שנים של פולין, ידע לשפר. נותר עם תחושת פספוס.
5. ברנד שטורק - הונגריה
האיש שלימד את כל אירופה שיעור בהתארגנות לטורניר קצר. הוא ניצל את הסיום המוקדם של הליגה ההונגרית החלשה, החל ראשון את ההכנות וסימן את המשחק מול אוסטריה כזה שיבטיח לו כרטיס לשלב הבא. כל השאר היה בונוס. הנבחרת שהייתה אמורה לשמש בשר תותחים בבית ו', כבשה שישה שערים ובניגוד לנבחרות קטנות אחרות שחיפשו תיקו היא רצתה לכבוש ולנצח. זה כולל 3:3 מלהיב עם המחליפים מול פורטוגל. התבוסה הצפויה לבלגיה לא מגמדת את ההישג.
4. יואכים לב - גרמניה
שוב בחצי הגמר, כמו שעשה בכל טורניר גדול מאז 2008. מאמן הנבחרות הכי יציב בענף, אלוף העולם, שומר על הקו לפיו גרמניה מופיעה לטורנירים גדולים. למרות פצועים וחסרים וחרף העובדה שלא מצא פתרון ראוי לעמדת המגן הימני מאז הפרישה של פיליפ לאהם, יוגי לב לא התעקש על דרך אחת וביצע ניסוי וטעייה תוך כדי טורניר. הוא זנח את הרעיון הלא מוצלח של חלוץ מדומה אחרי שני משחקים, שיבץ את מריו גומז בחוד והנבחרת שלו העבירה הילוך אחרי פתיחה מנומנמת. גם ההתאמות שעשה למערך האיטלקי ברבע הגמר עבדו בסופו של דבר, והוא ראוי לנקודות זכות גם על השילוב של יונאס הקטור ויוזואה קימיש. גרמניה אולי פגיעה יותר וגם תגיע חבולה לחצי הגמר, אבל בכל זאת עמדה במטרות שלה. גם בזכות האיש על הקווים.
3. לארס לאגרבק והיימיר הלגרימסון - איסלנד
שיטה אחת, הרכב אחד, שני מאמנים. לארס לאגרבק, אולי איש המקצוע היחיד בעולם שמוכן לעבוד בזוגיות שכזו, הוביל יחד עם היימיר הלגרימסון את איסלנד להישג חסר תקדים. הסינדרלה של אירופה הציגה קודם כל סדר ומשמעת טקטית. לאגרבק התאים עצמו לחומר הקיים, והשחקנים התאימו עצמם אליו. ארבע שנים של ריצה משותפת הגיעו לשיא עם רבע גמר סנסציוני. איסלנד השתמשה ביתרונות הפיזיים שלה, הפגינה הרבה אופי וניצלה מצבים בצורה מקסימלית. לפרקים, זו נראתה נבחרת מאומנת ברמה של קבוצת כדורסל. התרגילים בהוצאות החוץ הפכו לשם דבר באירופה והניצחון על אנגליה ייחגג עוד עשרות שנים.
2. כריס קולמן - ויילס
מי זוכר בכלל שהוא הפסיד את חמשת המשחקים הראשונים שלו בתפקיד, אחרי שהחליף את גארי ספיד המנוח? כריס קולמן יכול היה להסתפק בהעפלה היסטורית ליורו, אבל המשיך להאמין, דחף את השחקנים שלו מעבר לקצה גבול היכולת שלהם ועוד עשוי לסיים עם כרטיס לגמר. וזה עם האל רובסון-קאנו כחלוץ, שיטה לא אופיינית לכדורגל הבריטי (שלושה בלמים) וכמה שחקנים שבקושי שיחקו העונה. כך בונים תלכיד ומחביאים את המגבלות. קולמן הוא מעבר למוטיבטור. לא מגרד את דרכו, אלא מנצח. בסטייל. ארבעה ניצחונות, שתי שלישיות, כולל אחת על הראש של בלגיה האיכותית יותר, ו-10 שערים עד כה. אנו נוטים לזלזל בדירוג פיפ"א, ובצדק, אבל הפעם הזינוק הנחשוני של ויילס מהמקום ה-117 למקום השישי תוך ארבע שנים, מגובה גם בתוצאות. עלייה לגמר אולי תהיה שווה קפיצה לפסגה. בינתיים, הוא יסתפק בסגנות.
1. אנטוניו קונטה - איטליה
"הוא מבקש ואנחנו מבצעים, כך זה עובד", הסביר גרציאנו פלה לוואלה! ספורט לפני כשבועיים. "כולנו נאמנים לו ולרעיונות שלו". וכמו שקונטה אמר בעצמו: "רעיונות יכולים לנצח כישרון". איטליה הנוכחית, נבחרת מוגבלת לכל הדעות, ניצחה את הכישרון פעמיים. בנוקאאוט מהדהד. נגד בלגיה זה היה מפגן טקטי מרשים של התגוננות ועקיצה, נגד ספרד זה כבר היה כדורגל כמו שכתוב בספר. קונטה ניצל את כל נקודות התורפה של היריבות ויצר מהנבחרת שלו קבוצה. כזו שבנויה על הגנת הברזל של יובנטוס ועל אוסף של שחקנים שאף אחד לא באמת האמין בהם. חוץ מקונטה עצמו. הוא היה ה-כוכב של האזורי. שינה מערכים תוך כדי משחק, השתמש בחלוץ המטרה באופן שובה עין, ירד לעומקם של הפרטים הכי קטנים והדביק את השחקנים בתשוקה הנדירה שלו. וכן, הוא גם ידע לגנוב את ההצגה על הקווים. המאמן שהשפיע יותר מכל אחד אחר על הנבחרת שלו. עד שהפסיד בלוטו.
