בווידאו: תכנית היורו באולפן וואלה! NEWS
אחת התופעות התרבותיות הידועות והמדוברות של השנים האחרונות היא יישור הקו של הטלוויזיה עם הקולנוע. סדרות רבות, ובראשן "משחקי הכס" כמובן, עשויות באופן מרשים לא פחות מכל סרט. תוסיפו לכך את העובדה שתנאי הצפייה הביתית כיום טובים מתמיד, לעתים עוד יותר מאשר ברוב אולמות הקולנוע, ותבינו למה כל כך הרבה אנשים, בעיקר בקבוצות גיל מסוימות, מעדיפים לצרוך את הבידור שלהם מהסלון.
אין טעם להרחיב על התהליך הזה, שסוקר כבר מכל זווית אפשרית, אבל צריך לומר כי בקיץ 2016 אנחנו עדים לדבר נוסף: גם התיעוד של היורו הנוכחי מתהדר ברמה ויזואלית שטרם ראינו, עד כדי כך שכמו המרשימות בסדרות הטלוויזיה המודרנית, אף הוא מתעלה לרמה של סרטים גדולים.
הן מנקודת מבט של צופה ספורט והן מפרספקטיבה של ביקורת קולנועית, הטורניר הזה הוא חגיגה אסתטית מפעימה. על רמת הכדורגל אפשר אולי להתווכח, על איכות הצילום שלו לא, ולכן הצפייה בימים האחרונים היתה תאווה לעיניים.
יש כאלה שאוהבים גם את השדרנים והפרשנים, יש כאלה שסובלים אותם רק בקושי ויש מי שמעבירים למיוט, אבל לפחות בכל הקשור למה שרואים ולא שומעים, אין מה להתלונן.
נכון, דרמות מן הסתם תמיד היו על הדשא. כבר ראינו מפגני אהדה המוניים, שחקנים אגדיים שבוכים ופנדלים שמוחמצים, אבל אף פעם לא חזינו בהם כך. הכדורגל עלה הפעם שלב, ואפילו מי שלא מתעניין במיוחד בענף או פשוט לא אכפת לו משתי הקבוצות הספציפיות באותו ערב, יכול להתענג על השידור כאילו צפה בסרט איימקס על חיות טרף בג'ונגל.
כל זה קרה בשל שילוב של כמה גורמים: ה-HD כמובן, אבל גם העובדה שיש יותר מצלמות מתמיד, מה שמעניק כיסוי פנורמי של המגרש כולו, וכן רמת החדות שלהן והמיומנות של מי שמפעיל אותן. מעבר לעניינים הטכניים הלו, ייתכן גם שיש גם סיבה עמוקה יותר: ההבנה שהשתרשה עם הזמן כי כדורגל, וספורט בכלל, אינם שעשוע ניאנדרטלי אלא תרבות ואמנות לכל דבר, ויש להתייחס אליה ככזו.
והסיבה המשמעותית מכל: ההשפעה הצרפתית. לפני תחילת היורו, דנו במשמעות האירוח שלו בצרפת משלל כיוונים: המקדמה שנותן הדבר לנבחרת המקומית החזקה מלכתחילה, והסיבוכים הביטחוניים והארגוניים שיוצר הדבר, בשל המצב המדיני-חברתי-כלכלי הרגיש בו נמצאת המדינה. רק הבט אחד שכחו: זה שהצרפתים יודעים ומסוגלים לשחק עם מצלמות טוב יותר מכל עם אחר, וזה שהם מתייחסים לכל מה שקורה בחיים כמו לסרט, ועושים ממנו כזה. לכן, היה רק מתבקש כי המהפכה הזו תתרחש על אדמתה. בשלהי המאה ה-19, נולדו הכדורגל באנגליה והקולנוע בצרפת, וב-2016 נולד בצרפת הכדורגל כקולנוע. עכשיו רק נותר לחכות לספר "מן האחיים לומייר ועד רוז'ה למר: צרפת, קולנוע וכדורגל".
אולי גרמניה-איטליה היה אחד המשחקים הדרמטיים בתולדות היורו ואולי לא, אבל דבר אחד בטוח: איפה הסיקור שלו ואיפה זה של הגמר בין הולנד לברית המועצות ב-88', למשל. מרמה של סרטי קסטות, עברנו למקבילה הספורטיבית של "אווטאר". הכיסוי מן הזוויות השונות של הקהל, הכדור והרשת, הלונג-שוטים של היציעים, הקלוז-אפים על בופן ונוייר, בניית הדרמה והתרתה. אם קרב הפנדלים בין המאנשפט לסקוודרה אזורה התחרה בפסטיבל קאן, ודאי היו מעניקים לו פרס.
חבל רק, שהשדרוג הזה עדיין אינו נחלת הכלל. באיסלנד, הרייטינג של המשחק אמש היה 99.8 אחוזים, אבל במדינות רבות אחרות, וגם בישראל, זה לא כך. מי שצופים ביורו הם לרוב מי שאהבו כדורגל קודם לכן. אין ביניהם כמעט כאלה שהצטרפו לחגיגה עכשיו, לאחר שאיכות הצילום והשידור שיכנעה אותם כי לא מדובר בפולחן פרימטיבי כפי שחשבו. בניגוד לענפי אולימפיים ולעתים גם טניס, היורו עדיין מתקשה לסחוף צופים שאינם דווקא חובבי ספורט.
הכיבוש שלהם הוא היעד הבא של הכדורגל ועליית המדרגה הפוטנציאלית הנוספת שלו. בקצב הזה, עם הרמה הקולנועית הזו, גם זה יקרה במהרה, ובעוד מאה שנה אולי נצליח לפתור גם את הדיילי בין צעקות ה"יש" של הצופים ב-HD לשכניהם המאותגרים טכנולוגית.