אחת המעשיות הידועות על מסדרונות רוממה מתייחסת לימים שבהם שידורים ישירים של משחקי כדורגל בינלאומיים עוד נחשבו דבר דמיוני. לפי הסיפור, אחד מחובבי הענף נכנס אז למשרדו של אחד המנהלים והציע לו לפנק את הצופים בשידור של גמר המונדיאל בין ברזיל לאיטליה. הוא נענה בתשובה שתקציב מלא אין לשם כך, אבל אם זה ממש חשוב, אפשר יהיה להעביר את המחצית הראשונה.
אין כמו הציטוט הזה כדי להבהיר עד כמה חסרי מושג היו אז האושיות ברוממה בכל הנוגע לספורט ולמבצעי שידורים בינלאומיים בכלל. כל זה קרה ב-1970, ואפשר היה להאמין כי מדובר בנחלת העבר, כמו גם אותם ימים זכורים לשמצה בהם ערוץ 1 היה מחכה לתום מהדורת מבט לחדשות או לסיום משבצת השידור של החינוכית כדי להעביר את המחצית השנייה של התמודדויות ספורטיביות למיניהן. אלא שאמש (שני) התברר לנו כי לפחות לפי השעון המקולקל של רשת, השנה אינה 2016, אלא מתישהו לפני הספירה.
וכך נחרדו הצופים האומללים לגלות כי המשחק בין אנגליה לאיסלנד לא ישודר שם מתחילתו, גם לא מן הדקה ה-46, אפילו לא מן הדקה ה-60 כפי שהובטח בתחילת הערב: רק בדקה ה-66 הסתיימו "המירוץ למיליון", מהדורת החדשות והפרסומות, ובקע קולו האפרורי של לירן שכנר מעיצומה של הדרמה.
את 24 דקות החסד שהעניקו רשת לצופיהם, העזו מנהליהם להציג כטובה לאנושות. לדבריהם, הם לא היו חייבים וגם לא אמורים לשדר את המשחק אמש במסגרת המכסה שאמורה להיות בערוצים פתוחים, מה שנכון, אבל החליטו לעשות כן בכל זאת, כמחווה לקהל ובעיקר לחיילים, שלהם אין גישה לצ'רלטון. משול הדבר לאיל הון, שאת הטיפ שלו לחדרנית משלם במטבעות של עשר אגורות שנשארו לו. פטרונות והתנשאות כזו באמת שאפשר למצוא רק אצל קפיטליסטים ישראלים. לעג לרש, או ליתר דיוק במקרה זה לעג לרשת.
המהלך של רשת נכנס למצעד האיוולת המפואר של דברי ימי שידורי הספורט בישראל. הוא מגלם בתוכו את כל מה שיכול להיות מטריד ומכוער בתרבות המקומית: החיבה לקומבינות, והמחשבה שאנחנו יכולים וצריכים להמציא את הגלגל מחדש, במקרה זה עם פרוגרמינג יצירתי מדי שכמותו אין בשום מקום בעולם; והרצון לדחוף את הכל, כמו תייר שמעמיס על הצלחת את כל הבופה בארוחת הבוקר לשדר רק את המשחק ולחכות עם "המירוץ למיליון" לשבוע הבא? לא להתפשר על "המירוץ למיליון" ובגלל זה לוותר פעם על משחק אחד? מה פתאום? מה אנחנו, איסלנדים?
ומעל הכל, מי שמשדר כדורגל רק מהדקה ה-66, או אפילו רק מהדקה ה-26, לא רק שאינו מכבד את הענף, אלא כנראה גם לא מבין בו. משחק זה לא ארוחה עם חברים שאתה יכול להצטרף אליה באיחור לשלב הקינוחים כי התעכבת בדרך. מדובר הרי במכלול, עם התחלה, אמצע וסוף: מי שלא מתמצאים בו, או מיתממים ומעמידים פנים שאינם בקיאים, אולי יחשבו כי כיוון שבסופו של דבר חשוב רק הניצחון, 24 הדקות האחרונות הן החלק העקרוני יותר בו. אך מי שראה דשא בחייו, יודע כי לעתים קרובות האקשן האמיתי מגיע כבר במערכה הראשונה שלו בדיוק כפי שקרה אמש, וכך צופי ערוץ 2 נאלצו לפספס שלושה גולים שנכנסו לפנתיאון, והסתפקו בנגיחה של קיין לידיים של השוער.
אז מילא, את הנעשה אין להשיב, ויש דברים גרועים יותר בחיים למשל, להיות אנגלי. אלא שברשת הוסיפו חטא על פשע, ולא רק שהצטרפו לחגיגה באיחור, אלא שהקפידו להרוס את המסיבה עם בואם אליה. רגעי הסיום של המשחק היו מן הסתם דרמה ספורטיבית שתיזכר לדורות: החגיגות אצל השחקנים והאוהדים האיסלנדים, ומנגד ההלם של הצד המפסיד. בצ'רלטון ויתרו על כל זה לטובת עוד שידור חוזר של כתבת צבע על מירוץ אופניים אי שם בארץ, וגם ברשת שמטו תחת הידיים את ההיסטוריה שקרתה להם מול העיניים.
אז לא ראינו ולא שמענו בזמן אמת כמעט שום דבר שקורה אצל האנגלים או האיסלנדים. תחת זאת, זכינו לפרספקטיבה של מומחה הכדורגל הגדול בעולם אושרי כהן, חברו הטוב של המנחה שלום מיכאלשווילי, שהתגלה כמיותר מבין הסלבים סוג ז' שפלשו לאולפן בשבועות האחרונים, וכמובן לא היה לו שום דבר רלוונטי לתרום לדיון, אבל העיקר שהזמין אותנו לצפות בו מככב בליגת כדורגל החופים בעוד שבועיים.
פרופורציות הן דבר חשוב בחיים. לרגע עוד היינו עלולים לחשוב כי הסיפור הגדול של הערב הוא שנבחרת המייצגת מדינה של 300 אלף צופים הדיחה את אומת הכדורגל. מזל שרשת הזכירה לנו כי מה שבאמת צריך לטרוד את מנוחתנו הוא מעללי הפוצ'יווילי של אושרי כהן. כפי שהעידו על עצמם בתחילת הערב, הם באמת בסך הכל אלטרואיסטים שעושים שירות לציבור.
בימים הקרובים, כמיטב המסורת, בטח יתנהלו בערוץ 2 כאילו שהשגשוג של הכדורגל האיסלנדי הוא דבר חדש שאיש לא שמע עליו קודם לכן, ולא תופעה שקורמת עור וגידים כבר שנים ורק כעת מגיעה לשיא, וירימו כתבה מתלהבת ומתלהמת שתשאל למה הם, מדינה קטנה אפילו יותר מאיתנו, מככבים ביורו, ואנחנו אפילו לא מגיעים לשם?
למה הם ולא אנחנו, תשאלו שם ברשת? תסתכלו במראה ותבינו למה.