נכון, האקשן האמיתי מתחיל רק עכשיו, הטוב מכל לכאורה עוד לפנינו ומוקדם לעשות סיכומים, ובכל זאת אפשר כבר לקבוע: יורו 2016 היה קו פרשת מים, ובעתיד הקרוב כבר לא נראה טורנירי כדורגל בינלאומיים בערוצים המסחריים, בטח לא בשלבים המוקדמים. את האסטרטגיה שקשת נקטו בה מתחילת הדרך, רשת וערוץ עשר יאמצו גם כן.
הסיבה לכך, כמובן, היא נתוני הרייטינג הפושרים, המאכזבים והנחותים משמעותית לעומת שנים קודמות, שרשת ספגה בשבועיים האחרונים: היורו לא רק שלא משך אליה קהל אלא אף הרחיק אותו, ואם להשתמש בטרמינולוגיה של עולם הכדורגל, התגלה כשחקן ה-12 של המתחרים, ואיפשר להם לעקוף אותה בטבלה פעם אחר פעם.
בהגינות, האשם העיקרי בכך הוא כמובן מישל פלאטיני. הצופים המקומיים הם הרי האחרונים שייפלו בקומבינות של צרפתים. עוד לפני תחילת הטורניר, היה כתוב בכל מקום כי השינויים שהכתיב מסיבות לא מקצועיות במבנה שלו יוציאו את העוקץ מרוב משחקי השלב המוקדם, אז הקהל פה הפנים את המסר ופשוט דילג עליהם. ישראלים לא פראיירים.
כמו כן, קיימות שתי סיבות נוספות ומהותיות, בגינן הולך ופוחת העניין הציבורי ביורו ובעתיד ככל הנראה גם במונדיאל. קודם כל, הקהל המקומי יותר ויותר מחפש את הנקודה הישראלית בכל דבר. זה מורגש בתרבות, וניכר גם בשידורי הספורט בטלוויזיה. יש להניח כי נתוני הרייטינג היו אחרים לחלוטין לו הנבחרת הלאומית היתה מעפילה לטורניר, אם גל גדות היתה מאמנת את הונגריה או במקרה שדיוויד בלאט היה עומד בשער של איסלנד. כל זה לא התרחש וככל הנראה גם לא יקרה בשנים הקרובות, אז כל עוד ההקשר הפרובנציאלי הבולט הוא שבסגל רומניה יש שחקן מהפועל באר שבע, אי אפשר לצפות כאן להסתערות המונית על המסכים.
ויש עוד עניין, שאף אותו אנחנו מכירים גם מתחומים אחרים: ישראלים, באופיים, הם עם מפונק ובררן למדי, שאינו מוכן להתפשר ותמיד מחפש רק את הטוב ביותר. אז זה לא שכבר לא אוהבים כאן כדורגל: אוהבים. אבל, הטוב ביותר בתחום הזה הוא כרגע ליגת האלופות והליגות האירופאיות החזקות, ולא טורנירי הנבחרות, ולכן אפילו שזהות השחקנים וחוקי המשחק דומים, ריאל-ברצלונה מעורר ויעורר יותר עניין מספרד-קרואטיה.
אז גופי הטלוויזיה המקומיים לא אשמים בלעדיים כמובן, אבל הם תרמו ועוד איך לכישלון של שידורי השלב המוקדם. מהפיזור השרירותי של המשחקים על פני הערוצים, שגרם לצופים רבים להתייאש ובמקום להתרוצץ בחיפושים אחר עמדת המודיעין כדי לבדוק איפה משדרים את שוויץ-אלבניה, פשוט הרימו ידיים ושכחו מכל העסק; ועד השכונה שחגגה באולפן. כשהורים רוצים לפטם את בנם במאכל מזין אך לא מזמין, הם מעצבים אותו בצורת חיות חמודות וכך משכנעים אותו להתרצות. ביורו 2016, לעומת זאת, לקחה הטלוויזיה הישראלית מוצר בעייתי ועטפה אותו באופן שכונתי, עם שקית ניילון מהסופר.
דובר כבר רבות, כאן ובמקומות אחרים, על זהות האורחים שהוזמנו לאולפנים בשבועות האחרונים, אבל אי אפשר שלא להתרעם כל פעם מחדש. קשה שלא להיעלב בשם גאון יחיד בדורו מסוגו של אינייסטה כשמי שמנתחים את ביצועיו הם דווקא קובי אפללו בערוץ 2 וחיים כהן בערוץ הספורט. קשה גם שלא לתהות: האם בתוכנית בריאות, אפילו כזו נידחת שמשודרת בשבע בבוקר, היו מביאים את איציק הליצן לפרשן צנתורים? האם במשדר כלכלי, היו מזמינים את אפי הנמר לייעץ איפה להשקיע את כספנו? ברור שלא. בטלוויזיה המקומית, מרשים לעצמם להשתטות כך רק אם מדובר באותם דברים שלא לוקחים כאן ברצינות. למשל פוליטיקה ותרבות וספורט כמובן.
שידורי השלב המוקדם חשפו בפנינו עוד שלל תופעות. קצרה היריעה מלדון כאן בכולן, ובכל מקרה, הודות לפלאטיני, הדרך עוד ארוכה, אז יהיה זמן לגעת בהן בהמשך. בינתיים, נתמקד במאוסה מכולן: העובדה שרבים, על המרקע ומחוצה לו, משתמשים ביורו כדרך לסמן טריטוריה גברית.
לכאורה, היינו אמורים לדבר דווקא על שינויים חיוביים במאזן הכוחות, כי עורכי התוכן של אולפני היורו מקפידים לשלב נשים בפאנל, אבל שימו לב את מי הם מזמינים: או כאלה שאין להן קשר לענף, למשל לוסי אהריש, או כאלה שמוכרות בגלל הייחוס שלהן בעולם הכדורגל, לדוגמה דנה פאן לוזון. לעומת זאת, מקבלי ההחלטות חוששים להציג בפנינו נשים שמבינות בדשא לא פחות מהם, או כאלה שהתפרסמו בזכות עצמן.
אפשר, למשל, היה להושיב בצד מוטי איווניר את הכדורגלנית אושרת עיני, שב"שירים ושערים" עשתה מלאכה רהוטה, ידענית ועניינית להפליא, יותר מאשר של רוב עמיתיה; או לתת את מושכות ההנחיה לטליה סלנט, בחורה צעירה אבל כבר עיתונאית ספורט ותיקה, שהיתה אשפית בנושא עוד מימיה בגלי צה"ל וכעת היא הטאלנט הגדול ביותר של ערוץ הספורט, וגם שם לא ברור מדוע עדיין לא קיבלה את המושכות ב"יציע העיתונות" או כל תוכנית דגל אחרת.
תחת זאת, אנו מקבלים את דידי הררי ואת גישת המפקד בשלישות שלו. לפני יומיים, הציג את דנה פאן לוזון כ"היפהפייה שלנו", ומאוחר יותר אף כינה אותה "דנה'לה". עם הכניסה לשלבי הנוקאאוט, עולה החשש שאם המשחקים יגררו להארכות ולפנדלים, הוא עוד יבקש ממנה להכין לו קפה.
בפטרונות הפאתטית הזו אפשר לזהות ניסיון נואש לשמור על מה שגברים רבים רואים כטריטוריה האחרונה שלהם, לאחר שנשים יישרו מולם קו בכל כך הרבה אספקטים אחרים של החיים הציבורים. אך להפרדה המגדרית הזו אין קשר למציאות: אמנם, הנתונים מוכיחים כי רוב הבנות לא מתעניינות בכדורגל, אבל אסור לשכוח שגם כמחצית מן הבנים לא.
בשבוע שעבר, קולנוען ישראלי יצר עמי קשר ושאל לעצתי "עד כמה נורא אם תהיה הקרנת בכורה לסרט החדש שלי ביום של גמר ליגת האלופות"? לו בחורה היתה מתבלבלת כך בין הצ'מפיונז ליג ליורו, איזה מטעמים הבדחן דידי הרי ודאי היה עושה ממנה!
ולסיכום: "איש קטן" היא מילה די גדולה, אבל כך בחר אמש אלי אוחנה לתאר את כריסטיאנו רונאלדו, שבניגוד אליו לא הוביל את מכלן לזכייה בגביע המחזיקות, אבל פה ושם כבש כמה שערים מכריעים.
הסיבה לכינוי גנאי: הסרטון בו תועד רונאלדו משליך לאגם מיקרופון של עיתונאי חטטן. אוחנה, ושאר חבריו לאולפן "חדשות הספורט", לא טרחו בתחילה לעדכן את הצופים בנסיבות מאחורי הסיפור הזה, ולציין כי מדובר בנציג של כלי תקשורת שמזמן חצה את כל הקווים האדומים בסיקורו את הכדורגלן, פגע במשפחתו וכאן שוב הגדיל עשות ופלש לצעדת רגיעה שלו. רק מאוחר יותר, אולי בעקבות תגובות נזעמות שעלו בטוויטר, הוסיפו כמה מילים בנושא, אבל זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי.
מילא, זו לא הבעיה האמיתית. החוצפה כאן היא שהדברים הללו מגיעים דווקא מאוחנה, מי שבזמנו הותיר את הנבחרת בעשרה שחקנים במשחק מכריע נגד אוסטרליה לאחר שעשה תנועה מגונה לעבר השופט, ובהמשך הקריירה שלו על הדשא ועל הקווים כיכב בעוד כמה פרשיות שכאלה. זו כנראה כל ההכשרה שצריך כדי לחלק ציונים להתנהלות של רונאלדו.
החוצפה המשיכה, עת בסיכום הדיון הכריז אלי אילדיס כי הוא "מתנגד לאלימות בכל צורה שהיא". רק שמרטין לותר קינג הישראלי שכח כי מקום עבודתו העסיק לאורך השנים לא מעט אנשים שהיו מעורבים בתקריות של אלימות מילולית או פיזית, או סתם עודדו אותה. כך גם עשה אמש שלמה שרף, שמיד לאחר ההצהרה הפציפיסטית של המנחה מיהר לתקנו ולציין שחבל כי רונאלדו לא השליך את העיתונאי לנהר. עכשיו אפשר להבין למה המאמן מעולם לא הצליח להעלות את הנבחרת ליורו. הוא היה עסוק בתחרות הישגית לא פחות: אליפות אירופה בצביעות.