פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        שידורי יורו 2016: אי אפשר להכריח אנשים לראות כדורגל

        רשת יצאו קירחים מכאן ומכאן, כשגם הורידו את רמת השידור וגם לא הצליחו להעלות את הרייטינג. הפרשנים המקצועיים, לעומת זאת, עשו עבודה מעולה בכל הזדמנות שנתנו להם לדבר

        אם מישהו רוצה לארגן את המסיבה המוזרה בעולם, הוא יכול פשוט להזמין אליה את מיטב האורחים שהגיעו לאולפן היורו של רשת בשבוע האחרון: בן בן ברוך, פבלו רוזנברג, קובי מימון, טילטיל, שאולי בדישי, לוסי אהריש ואחרים. מה הקשר בין אחד למשנהו? ובעיקר, מה הקשר בינם לכדורגל? חסר היה רק דב שמנגן באקורדיון וקוף שמנגן במצילתיים כדי שהחבורה העליזה תהיה רנדומלית כמו ערב החברה של ג'ים קארי ב"כייבל גאי" או הזויה כמו מסיבת התה של אליס.

        חלק מן האורחים הללו הוזמנו ככל הנראה בגלל אינטרסים פנימיים של רשת. אחרים, כמו גם הקונספט כולו, נובעים מן ההנחה המוטעית והנפסדת כי הידוענים הללו הם מי שיגרמו לאנשים שבכלל תיכננו לראות ריאליטי בערוץ המתחרה להתפכח ולהתפשר על נבחרת איסלנד. כמובן שזה לא עובד כך, ולכן היה צדק פואטי בנתוני הרייטינג המאכזבים למדי של ערוץ 2, שיצאו קרחים יותר מיאפ סתאם וקולינה יחד: גם הורידו את רמת השידור, וגם עשו זאת לשווא.

        אולפן היורו של ספורט 1 (צילום מסך)
        תנו לאנשי המקצוע לדבר (צילום מסך)

        בעשותם כך, אולי התקנאו רשת בפופולריות העממית של ברצלונה וריאל מדריד. אך האובססיה הישראלית כלפי הסופר-קלאסיקו נובעת משלל סיבות עמוקות, ובראשן העובדה הפשוטה כי מדובר בכדורגל ברמה הכי טובה ומותחת, ובטח לא בגלל ידוענים סוג ג' שמכרו להם אותה. אנשים לא טיפשים: הם יודעים מה זה היורו, ואם ירצו לראות אותו, הם יצפו בו. אין טעם לנסות להכריח אותם לעשות זאת בכוח, כמו סבא שמשתמש בשלל תעלולים כדי לדחוף לפיו של נכדו כפית תרד, ובטח שזה לא הוגן להקריב את הקהל השבוי על מזבח המרדף חסר התוחלת אחר עוד אחוזון רייטינג.

        בינתיים, בחרדה לקראת השידורים הבאים בערוץ 2, אפשר להתנחם באולפן של צ'רלטון, השומר בדרך כלל על מקצוענות נטו. כך, למשל, היה אתמול. נכון, גיא לרר הוא לא איש ספורט, אבל מוכר כחובב כדורגל וחי באנגליה במשך שנים, כך שהגיוני להזמינו לכבוד המשחק של נבחרתה מול ווילס – אם כי מוזר היה לראות את הדרך בה התדיין עם המנחה שרון דווידוביץ' על הקללה שמכתיבה כי אושיות רמות דרג מתות לאחר גול של ארון רמזי. זה עניין שדובר בו לא פעם, המוכר היטב לכל מי שמתעניין בענף, ותמוה לדסקס אותו כאילו זו תופעה שאיש מעולם לא שמע עליה. גם האירוח של עידן מימון למשחק בין גרמניה ופולין היה במקום: אמנם, לא כדורגלן, אבל מבכירי הספורטאים כאן, ואחד שמתמצא בדשא וגם שיחק בפולינגן ובגופינגן, כך שהיה לו איזשהו קשר להתמודדות עליה הוזמן לדבר. חוץ מזה, כל אורח שלא מספר בדיחות קרש על מלחמת העולם השנייה ופולנים שיושבים בחושך – הרי זה מבורך.

        בצד אלה, זכינו להתענג בימים האחרונים על מומחי הכדורגל אורי אוזן, מוטי איווניר, אסף כהן ועמית לוונטל, שעל היכולות שלהם ושל המנחים המתחלפים דווידוביץ' ושלום מיכאלשווילי נדמה שאין כל מחלוקת. עם זאת, בשידורים של צ'רלטון עדיין יש מידה של עצלות. בעיקר בולט חוסר הגיוון במעברונים בזמן ההפסקות, ובין שידור אחד לאחר. כתוצאה מזה, כתבת השטח הממוחזרת על מירוץ בבלי הפכה כבר לפולחן לא צפוי, לאחר שהוצגה אינספור פעמים במשך השבוע האחרון. ספק אם יוצריה והמצולמים בה חשבו בזמנו שהתיעוד החובבני הזה ישבור בבוא היום את שיא ההקרנות של "קזבלנקה".

        בצד רשת, ערוץ עשר וצ'רלטון, גם ערוץ 1 נדחף לחגיגה, וכמובן שהיה חייב לעשות זאת בדרכו – כלומר, באופן הכי מוזר שאפשר להעלות על הדעת. שום דבר לא ברור בהתנהלות שלו: למה להתעקש לשדר את הטורניר, אם כל מה שקיבלו הוא קומץ משחקים ודווקא הזניחים ביותר, למשל צפון-אירלנד נגד אוקראינה אמש?; למה להציג אותו עם צוות פרשנים ביזארי למדי – גילי לנדאו, שכבר שנים אינו פקטור משמעותי, אפילו לא בכדורגל הישראלי, ותום בנאדו, ככל הנראה פרשן היורו היחיד בעולם כרגע שאין עליו ערך ויקיפדיה; ולמה לא להשתמש בשדרנים שממילא מעבירים את המשחק לספורט 1, אלא לגייס את עמיחי שפיגלר ואייל לחמן מן האולפן?

        וכך, במדינה של שמונה מיליון תושבים בלבד, זכינו לארבעה אנשים שונים שהופקדו על משחק שולי אחד בשתי התחנות. כוח אדם לאייש את עמדות הסייעות בגנים אין, אבל שדרים ופרשנים לצפון אירלנד-אוקראינה יש בשפע.

        נדב יעקבי לצד אבי מלר, "הכדור הוא הגול" (אתר רשמי)
        פרשנות כדורגל והמלצות סרטים בכרטיס אחד. מלר ויעקבי (צילום: אתר רשמי)

        ערוץ 1 גם לא נהג כשורה בעת שגזל זמן מ"מבט", ואיפשר לבנאדו ולנדאו להרוויח עוד 15 דקות של תהילה ולהתחרות באמירת המובן מאליו עד 21:15. מה לעשות: יש צופים רבים הרגילים לצפות במהדורת החדשות בשעה הרגילה, ואמש ודאי היו להוטים לשמוע כבר בתשע מה אמרו ברק ויעלון בנאומיהם. צריך סיבה טובה כדי למתוח כך את עצביהם, ומריחת זמן באולפן היורו אחרי נצחון של צפון אירלנד אינה תירוץ כזה.

        חלוקת השלל בין רשת, ערוץ עשר, רשות השידור וצ'רלטון מובילה לכך שרוב הגופים המרכזיים בטלוויזיה מעורבים ביורו. חוץ מקשת, שקיבלו כבר לפני שנים החלטה אסטרטגית מעניינת לא לשדר ספורט, ונראה כי הם שמחים על כך, וכמובן גם ערוץ הספורט, שאין לו זכויות על הטורניר.

        על פניו, זו אמורה היתה להיות הטרגדיה הגדולה של הערוץ, אבל לפחות בינתיים הוא יכול להרים את הראש ולהתנחם בשני דברים. קודם כל, הדרמה הכי גדולה כרגע בעולם הספורט היא בכלל ההתפתחויות הלא צפויות בסדרת ה-NBA, שעליה יש לו זכויות בלעדיות. נוסף לכך, היורו החזיר את יציע העיתונות לימיה הראשונים והנורמלים.

        בקיץ אי-זוגי, ודאי היינו נאלצים לשמוע אמש את קופמן ופרימו משחררים הצהרות פוגעניות נגד הסינים לרגל המעבר של ערן זהבי. אתמול, לעומת זאת, זכינו למהדורת יורו נקייה, רהוטה ועניינת, עם בוני גינצבורג, נדב יעקבי ואבי מלר, שכדי להדגיש את התרבותיות של המהדורה המצוחצחת, אף קינח את הדיון בהמלצה לסרט. ככה זה, כשיש ספורט אמיתי יש גם עיתונאים אמיתיים.