עמדנו כמה מטרים משם. "אני לא יכול לשכוח את מה שקרה כאן ב-19 במרץ, 2012, אבל אני גם לא יכול לדבר על זה", אומר לי מארק פרידמן, נשיא ועד המורים של בית הספר "אור תורה". "אף אחד לא שוכח, ואף אחד לא יכול לדבר", הוא מוסיף.
"אנחנו לא יכולים לבחור מילים כדי לתאר משהו שלא היה אמור לקרות", מרחיב תומאס (21), בנו, ובוגר בית הספר היהודי בטולוז. כ-200 תלמידים מכיל המתקן, שב-2012 נקרא "אוצר התורה". הלוואי שרק השם היה שונה אז.
גם סידורי האבטחה היו שונים. מדי פעם היו שוטרים שהסתובבו באיזור. לא הרבה יותר מזה. וכך, ב-8 בבוקר של 19 במרץ 2012, מוחמד מראח הגיע לכאן כשהוא רכוב על ימאהה. אחרי שכבר ביצע שני פיגועי ירי באותו שבוע, המחבל ירד מהקטנוע מול שער בית הספר והתחיל לירות. רבי יונתן סנדלר (30), מורה בבית הספר, ניסה לגונן על ילדיו, אריה בן השש וגבריאל בן השלוש. לשווא. שלושתם נרצחו. המחבל נכנס לתוך בניין בית הספר ותפס את מרים מונסונגרו בת השמונה - בתו של מנהל בית הספר, יעקב מונסונגו - כשהנשק חטף מעצור. הוא הספיק להחליף לאקדח אחר, ולרצוח את מרים הקטנה מטווח אפס. אז נס מהזירה.
ארבע הגופות הוטסו לישראל ונקברו בירושלים. צרפת הזדהתה, הנשיא גינה, ובכל בתי הספר במדינה התכנסו לדקת דומיה.
שעה לפני שנלכד ונהרג, שלושה ימים לאחר מכן, הספיק מראח להתקשר לערוץ טלוויזיה ולספר לאחד העורכים שעשה את שעשה למען כבודו של האיסלם.
היום יש לבית הספר שם אחר, וסידורי אבטחה אחרים לגמרי. כשהתקשרתי ומסרתי שברצוני להגיע, עברתי מסכת בדיקות קפדנית. שלושה אנשים משלושה גופים שונים התקשרו, דרשו אימותים ומסמכים. מסביב למתקן יש גדר תיל גבוהה, ולאחריה חומה שהוגבהה עוד יותר. מצלמות אבטחה מקיפות את המבנים, ואנשי ביטחון מפטרלים ונמצאים בפנים 24/7. "שינינו הכול", אומר מארק. "שמת לב, יכולת להרגיש בעצמך לראות מה קורה כשאתה רוצה להיכנס לבית הספר".
אתמול, אחרי כל הבדיקות, נכנסתי לבית הספר - לא לפני שעברתי תדריך. מבנה לחטיבה, מבנה לתיכון, מבנה לאבטחה. במקום גם בית כנסת יפהפה. "יש אג'נדה יהודית לבית הספר, כמובן", מספר מארק. "כל התלמידים הולכים לבית הכנסת, מתפללים בבוקר, האוכל כשר - זה בית ספר יהודי מודרני".
זכר הנרצחים ספוג בכל פינה. דמם עמוק בתוך האספלט. נראה שאפילו השמש שמעל בית הספר שינתה גוון מתוך כבוד. אבל הילדים של "אור תורה" עושים הכול כדי להמשיך הלאה, ועושים את זה יפה. "זו היתה טראומה כוללת על כל הקהילה", אומר מארק, "אבל רק ארבעה-חמישה תלמידים עזבו. שני הבנים שלי לומדים בבית הספר, שניהם היו כאן בבוקר הפיגוע, ולא חשבתי להוציא אותם. זה היה בלתי אפשרי".
למה?
"כי הם לא רצו".
"זה היה הרבה יותר מסובך מפשוט לחשוב על עזיבה", מסביר הבן תומאס - שהיה בן 16 ביום האירוע. "היו הרבה רגשות בתקופה ההיא, אבל אתה מגלה שיש לך הרבה חברים כאן, ואתה לא עוזב אותם לבד. זה כמו משפחה, וכשמישהו מרגיש כאב התפקיד שלך הוא לעזור לו. וככה חיינו את זה. אז לא - השאלה לא היתה אם לעזוב. השאלה היתה איך אנחנו הולכים להצליח בבחינות, ביחד".
האם התלמידים מרגישים בטוחים עכשיו, שאלתי. "ראית בעצמך", מארק אומר. "הם מרגישים יותר בטוחים בתוך בית הספר מאשר בחוץ".
הפרעתי לאחת הכיתות בעיצומו של שיעור אנגלית. כיתה צנועה, כ-15 תלמידים בתוכה. על הקירות ציורים ועבודות בנושא איכות סביבה וגיאוגרפיה. ייאמר לזכותם שלמרות ההפרעה המבורכת - עבורם - האנגלית של כל התלמידים טובה משמעותית משל רוב הצרפתים שנתקלתי בהם בשבוע האחרון. מארק ממהר להשוויץ בהישגי בית הספר, ויש על מה. "הייתי כמה פעמים בישראל", מתגאה ג'וש הצעיר. איפה תרצה לגור, שאלתי. "בארצות הברית", אמר. "אבל אשמח לעבור לישראל לכמה חודשים, או שנתיים-שלוש, ללמוד עוד יותר את השפה, את התרבות". שאלתי אותו על בית הספר. "אני אוהב את המקום הזה", הוא ענה. "יש אווירה טובה, כולם מכירים את כולם כבר שנים". אמי דרעי ("אין קשר משפחתי", היא מחייכת) מספרת שהיא כאן כבר ארבע שנים. "זה בית ספר נהדר כי זה בית ספר יהודי ואנחנו לומדים כאן המון על המורשת".
"חינוך יהודי זה דבר מאוד חשוב", אומרת התלמידה ליאורה בנישתי "התקווה שלי - לגור בישראל כשאהיה גדולה. אני גאה להיות יהודייה". איתן זואי הוא הג'וקר. חמוש בכיפה ובהומור, הוא מיד שולף מן התיק כרבולת של הטריקולור. "אני לא מדבר אנגלית!", הוא ממהר להצהיר כדי להתחמק מהראיון. "רוצה עברית?", שאלתי, וכל הכיתה צחקה על איתן, שעשה פרצוף של כריסטיאנו רונאלדו אחרי שהוא לא מקבל שריקה. ואז הוא מכריז: "זה בית הספר הכי טוב בטולוז!".
ובכל זאת, צרפת משחקת היום. "זו הנבחרת הכי טובה בעולם", איתן ממשיך עם הסופרלטיבים. תזכו? "בטח", הוא אומר. ואם יהיה משחק בין צרפת לישראל, את מי תעודד? "את ישראל". גם אמי אומרת: "ישראל, כי זו המדינה שלי, שם נולדה אימא".
"תלוי מתי המשחק וכמה אדוקים התלמידים", מארק מספר בחיוך כשאני שואל על המעורבות של בית הספר ביורו 2016. "אם המשחק בשבת, לא יכולים לראות
". "זה נחמד שזה בצרפת", אומר הבן תומאס. "אני אוהב כדורגל, אבל לא כדי לבזבז על זה שעתיים". אגב, מדובר באתלט שעוסק בראגבי ובקרב מגע, וגופו בהתאם.
הילדים עוד מספיקים לקום ולשאוג "אלה לה בלה" לתול המצלמה כשהצלצול גואל אותם משיעור האנגלית ומכתבה זו. אנחנו יוצאים לחצר האפורה-ירוקה, ומתוך המבנה נשמעות צהלות של הפסקה. מארק ותומאס מצביעים בחטף על המקומות בהם התרחשה הזוועה, אבל גם כשהמצלמה כבויה הם לא מצליחים. עיניו של מארק מיד הופכות אדומות, ותומאס מנסה, בכל זאת ובקול סדוק, לתאר את השתלשלות המקרה באופן לקוני.
"נראה שאתה מאוד גאה בבית הספר הזה", הייתי לחייב לשנות את הנושא. "באופן מיוחד אפילו".
"כמו שאמרתי - זו משפחה, ושאתה בתוך זה עם כולם, המורים, התלמידים, כולם. גם כשאתה בחוץ, אתה בפנים. אני בוגר בית הספר, ובכל פעם שאני חוזר לכאן אני עדיין מרגיש שזה בית. בכל פעם שאני חוזר לכאן, אני שוב נהיה תלמיד".
אנחנו מגיעים בחזרה לשער. כאן הכול קרה. מסביב בתים של אזרחים. כאן דגל צרפת, וכאן נובח כלב, וכאן אישה חוצה את הכביש.
וכאן יונתן. ואריה. וגבריאל. ומרים.
orenjos@walla.co.il
