כיוון שהנבחרת הלאומית שוב לא העפילה ליורו, הנציגות הישראלית הכי בולטת בטורניר היא המשלחת הטלוויזיונית, שדואגת לקרב אותו אלינו. זו החלה את עבודתה בסוף השבוע האחרון, לאחר חודשים של הכנות, ומובן שהדבר לא עבר בלי תקלות. אלה היו די צפויות, יחסית לניסיון העבר ולעוצמות של האירוע המסוים הזה. הדבר הלא צפוי היה אופי השיבושים: על אף שהתחרות קשה, כמה מהם הצליחו להיכנס לפנתיאון הגולים העצמיים של תקשורת הספורט המקומית.
הראשון שבהם הגיע כבר בערב הפתיחה, בשידור המשחק בין צרפת ורומניה. כזכור, הצופים האומללים גילו לחרדתם כי חסר סינק בין קול ותמונה, משל הם חוזים בקטע מתוך "שיר אשיר בגשם" ולא בשידור טלוויזיוני משנת 2016, כך שקולו הרועם של רמי וייץ הצליח לשבור את חוקי הפיזיקה ולהקדים את אפילו את הכדורים של פאייט.
זו לא היתה סתם תקלה, אלא משהו שבאמת ובתמים הרס את החוויה. אז נכון, דברים כאלה קורים, וחבר שנמצא ברומניה דיווח כי גם שם היה שיבוש דומה, אבל גם יש דרכים להתמודד עם הפרעות שכאלה. אפשר היה לומר משהו תוך כדי שידור, להתריע את וייץ כדי שיתריע את הצופים או אולי אפילו יסיק מסקנות ויחכה שנייה לפני שהוא צורח "גול" לטובת מי שנמצאים בממד זמן אחר משלו, או לכל הפחות להתנצל יפה. תחת זאת, צ'רלטון הסתפקו בתגובה לתקשורת: "היתה תקלה והיא תוקנה". אמירה לקונית, ובעיקר תמוהה: מתי בדיוק "היא תוקנה", אחרי שהמשחק הסתיים?
אף שאוהדי כדורגל נהנים לנפנף באיום הזה לעתים קרובות, רק לעתים רחוקות הם הולכים עד הסוף ובאמת לוחצים על כפתור המיוט. ביום שישי, לא היתה להם ברירה אלא לעשות כן. מי שנקט בצעד הדרסטי אך המתחייב הזה הפסיד לא רק את חוסר הסינכרון של רמי וייץ, אלא גם עשרות נתונים סטיסטיים שהוא שלף, בעודו מצדיק את מעמדו כמעין דף ויקפידיה מהלך. חברו הקבוע לעמדת השידור, הפרשן ניר לוין, התגלה כרגיל כשותף מושלם לפשע, ואם הרגשנו לרגע כי הערב לא יהיה מושלם בלי מידע על כמות הפעמים בהם שחקן שנולד באי ראוניון הרים קרן במשחק בית של נבחרת צרפת, מיד הוא נידב את האינפורמציה.
אם אחרי כל השנים הללו, בסופו של דבר שוב מוצא עצמו רמי וייץ בעמדת השדר הבכיר, זה ודאי אומר משהו חיובי על יכולותיו ועל מעמדו בציבור. עם זאת, לפחות הפעם, אבל אולי כדאי שירסן את חיבתו לנתונים. מדובר הרי ביורו העמוס אי פעם, עם כמות המשחקים והשחקנים הכי גדולה בתולדות היבשת הקלאסית, ובעל המלאכה הוותיק צריך להיזהר מיצירת מסה קריטית של מילים ומספרים שתתפוצץ לכולנו בפנים. חוק פיזיקלי כבר רוסק בסוף השבוע, לא צריך לשבור עוד אחד.
עוד אירוע לפנתיאון הגיע באדיבות ערוץ 1, אלא מי. גוף השידור הציבורי רכש ברגע האחרון כמה משחקים. את הראשון שבהם, קרב האחים המסקרן בין שוויץ לאלבניה, הוא העביר אמש, בו בזמן עם צ'רלטון, אך בשעה שאלה שידרו אותו מן המגרש, בו נמצא וייץ ולוין מיודענו, ברוממה ויתרו עליהם והפתיעו את צופיהם: את המשחק ליוו עמיחי שפיגלר ואייל לחמן, שנמצאו שניהם באולפן הממוזג, מרחק של כמה שעות טיסה מצרפת.
עד לרגע זה, לא נמסרה שום סיבה להחלטה, מעבר לכך שמדובר בערוץ קפריזי ומגוחך. אז נכון, שפיגלר ולחמן הם דווקא צמד מוצלח, ורבים יעדיפו אותם על וייץ ולוין, אבל השנה היא לא 1976, ואם אנחנו לא צופים במשחקים בשחור-לבן, אין סיבה שנשמע אותם משודרים מן האולפן כשיש שדרן ופרשן באיצטדיון עצמו.
במידה וערוץ 1 יחליטו לחזור על הקונץ, ניתן להתנחם בכך שרוב המשחקים שלו בשלב המוקדם הם זניחים למדי. עם זאת, הוא רכש גם משחק אחד בשלב שמינית הגמר ומשחק אחר בשלב הרבע, ולא יעלה על הדעת שיאפשר לעצמו להתחצף כך גם אז. צריך לזכור: יש אנשים שצופים בו ולא בצ'רלטון סתם כי לא רצו לשלם על הצפייה בטורניר או כי זה לא היה מספיק חשוב להם, אבל יש גם כאלה השבויים בו בגלל שידם אינם משגת, בגלל שאין ביישובם חיבור לכבלים/לוויין או בגלל, למשל, שהם עובדים באבטחה וזה הערוץ הרלוונטי היחיד בעמדה של הבוטקה. הערוץ הזה מייצג את הציבור, כולל ציבורים מוחלשים, ולאלה מגיע שיוויון מוחלט וכל הפריבילגיות בנמצא: כן, כולל לשמוע את רמי וייץ מספר על שנת ייסוד האיצטדיון בלאנס.
תופעה מקוממת ובת תיקון נוספת שהתגלתה בסוף השבוע היתה משבצת הסלב התורן. במשחק בין צרפת ורומניה גילינו את עמוס תמם בצד אנשי המקצוע, אסף כהן ומוטי איווניר, ובהתמודדות בין רוסיה ואנגליה היה זה ירון ברובינסקי, אף שלהצהרתו הקשר היחיד שלו לאירוע הוא ש"סבא שלו אוקראיני", ותרומתו היחידה לדיון היתה החידוד "האנגלים הרוסים עכשיו". איך הבן אדם הזה מתבזבז על אולפני הרצליה במקום לרשת את ג'ון סטיוארט?
אין כוונה לפגוע בכבודם של השניים: זה הם שפוגעים בכבודו של הטורניר. מה היה אומר תמם לו היינו שולחים את אייל לחמן לכתוב ביקורת על סרט שלו? איך היה מגיב ברובינסקי לו היינו מבקשים מזאב זלצר לסקר תוכנית טלוויזיה שהוא מנחה? חמור מכך, אף אחד מהם לא נראה שהתכונן יתר על המידה להופעתו באולפן או שהוא מתאמץ במיוחד להצדיק את נוכחותו. במקומם, אפשר היה להביא מישהו נוסף שיש לו משהו להגיד, או פשוט לתת יותר זמן מסך לכהן ולאיווניר, ועוד לא מאוחר ללכת בדרך הזו. נכון, בישראל מכורים לפאנלים מפוצצי אוכלוסין, אבל מי קבע כי תמיד חייבים שלושה פרשנים? אפשר להסתדר מצוין גם עם שניים.
אז נכון, אפשר גם להבין את הלך המחשבה של מי שהזמינו אותם לאולפן. הנוכחות של תמם, מאמי לאומי בשיא הפופולריות שלו, אמורה לכאורה לעזור לקרב את המשחק למי שלא מתעניינים בו אבל רגע, אם צרפת-רומניה עד כדי כך לא מעניין שצריך סלב תורן בשביל לתבל אותו, אז למה אתם משדרים אותו בכלל? ואם הוא כן מספיק חשוב, אז למה לא לתת לו לעמוד בפני עצמו?
כל זה מקומם בעיקר כי מדובר בשטיק ייחודי לתקשורת הישראלית. בצרפת-רומניה צפיתי במקביל ב-TF1, למעשה ערוץ 2 הצרפתי, ושם דיברו בנחת יורי דז'ורקף ופרנק לבוף, בלי שז'אן רנו ודומיו התפרצו להם לחגיגה. זה כמובן היה שידור שוטף והדוק יותר. כתוצאה מכך, בשעה שבאולפן בפריז כבר התקפלו, אצלנו עוד פיטפטו אל תוך הלילה. לרגע אפשר היה להתבלבל ולחשוב שאת היורו מארחים בישראל.
ועוד כמה הערות קטנות: הסיפור הגדול של סוף השבוע, מהומות החוליגנים, לא זכה לדי התייחסות, בעיקר לא בסיום המשחק בין רוסיה לאנגליה; השילוב של הופעה מוזיקלית חיה באולפן הוא רעיון נחמד, אבל אי אפשר להתאמץ קצת ולדאוג לרפרטואר שיהיה קשור לאופי המשחקים בסוף השבוע? ברור שאין בנמצא זמר ישראלי-אלבני, אבל ניתן היה להביא את ריף כהן שתנעים במזמורים צרפתיים, או להקה המזמרת ברוסית, למשל; ולסיכום, הפינה בה מסכמים את משחקי היום בתשעים שניות התגלתה כמיותרת, לפחות בינתיים, כי צורת עשייתה לא מבדילה אותה לעומת התקצירים הרגילים.
והיתה גם את הבעיה המהותית, שחוזרת על עצמה כאן בכל טורניר גדול: הפיזור השרירותי של המשחקים, הגורם לכך שהצופה מתקשה להבין מתי משדר ערוץ 10 את היורו ומתי הוא מסתפק בסרט של דן תורג'מן. אך למרות הנאמר לעיל, בכל זאת היו גם הרבה דברים חיוביים בשידורי סוף השבוע, המשאירים מקום לאופטימיות לקראת החודש הארוך שמצפה לנו.
שלום מיכאלשווילי בנה את עצמו, בצניעות ובאיפוק, כמנחה מצוין, שמנווט את השידורים ביד בטוחה בלי להתערב יותר מדי אך גם בלי שיאבד הרסן; מוטי איווניר הוא פרשן מוביל מצוין, ולצופים בארץ נותר רק לייחל כי איזי שרצקי יצליח לריב גם איתו בשלבים מוקדמים של העונה הבאה, כך שנרוויח אותו בחזרה במהרה; אסף כהן ועמית לוינטל בצדו מעולים גם הם: עוברים מסך, רהוטים, שנונים וידענים; לירן שכנר וזאב זלצר, בעיקר בזכות האחרון, הם צוות לעניין, ואף שמאיר איינשטיין משדר מן האולפן בשל סיבות אישיות, גם הוא ואורי אוזן עשו עבודה טובה ונעימה; גם כתבות הצבע לאורך סוף השבוע היו לא רעות, וצריך לשבח את צ'רלטון על כך שנמנעו מקשקשת גזענית ו/או סקסיסטית, מהסוג שדווקא צצה לא פעם בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות בהתייחסויות השונות לטורניר בימים האחרונים.
וצריך גם להגיד כי למרות אי הנעימויות השונות, סוף השבוע האחרון לפחות חסך מן הצופים בארץ את רוב הדמויות שבדרך כלל גורמות להם להתלונן: ארבל, נוימן, פרימו, שגיא כהן, ברקוביץ' וקופמן, למשל. שרדנו בלעדיהם, במעין סוף שבוע אוטופי, בו נדמו כל אותם קולות בלתי נסבלים ונשברו החוקים הפיזיקליים, ואילולא אנגליה היתה חוטפת גול בשניה האחרונה, עוד היינו יכולים לחשוב בטעות שאנחנו על כוכב אחר.