רק תחשבו שהוא אמור היה להישאר במארסיי. כוכב גדול בליגה הצרפתית, אולי גם חבר סגל הנבחרת, כפי שהיה לפרקים. אבל לא מעבר. בטח לא שם שמוכר בכל העולם. דימיטרי פאייה (או פאייט, הדעות חלוקות גם בקרב העיתונאים הצרפתים) קיווה להישאר במארסיי בקיץ שעבר. גם מרסלו ביילסה קיווה שימשיך (וברח בעקבותיו), אבל המועדון לא מיהר להציע לו חוזה חדש והעדיף למכור כדי לאזן את התקציב. כך הפרמיירליג הרוויחה סופרסטאר, ודידייה דשאן ידע להודות בטעות ולתת את המפתחות לשחקן עליו אמר שהוא לא מתאים לנבחרת כי "הוא מגיע בגישה לא בריאה".
כן, לפני כשלושה חודשים דשאן עוד התעקש שהעילוי של ווסטהאם מעולם לא הביא את היכולת מהקבוצות לנבחרת. אז הנה, הוא קיבל את התשובה שלו בערב קסום והרוויח בזכות העובדה שמחל על "כבודו המקצועי". כף רגלו השמאלית של פאייה עשתה את ההבדל המשמעותי בין סקנדל לפסטיבל. והרי זה הציר עליו נעה נבחרת צרפת באופן קבוע. למזלו של דשאן, רגל שמאל סידרה לו פתיחה ברגל ימין.
עוד בנושא:
יורו 2016: 1:2 דרמטי לנבחרת צרפת על נבחרת רומניה
פאייה: "הוצפתי ברגשות מהשער. בתחילת העונה לא חשבו שאהיה כאן"
יורו 2016: הסאונד הגיע לפני התמונה. צ'רלטון: "התקלה תוקנה"
צרפת נצבעה כחול: כך נראו ההכנות לפתיחת היורו
למי ששכח, כשצרפת פתחה רע זה הסתיים נורא. כל ההתבזויות האחרונות החלו עם מעידה בפתיחה (הפסד 1:0 לסנגל ב-2002, 0:0 עם רומניה ב-2008 ו-0:0 עם אורוגוואי ב-2010) וכדור שלג אותו לא ניתן היה לעצור. לעומת זאת, בכל הטורנירים הגדולים בהם זכתה, נבחרת הטריקולור פתחה עם ניצחון. ב-1984 היה 0:1 על דנמרק משער של מישל פלאטיני, ב-1998 הדרך לגביע העולמי החלה עם 0:3 על דרום אפריקה ושנתיים לאחר מכן, ביורו 2000, עם שלישייה זהה נגד דנמרק.
לפני המשחק, כדי לייצר אווירה היסטורית, כולם עשו את ההשוואות לזכיות הקודמות בבית, והעיתונים המרכזיים בצרפת הציבו את דמותו של פול פוגבה לצד שני הענקים שהביאו את התארים ההיסטוריים. עכשיו זה כבר אחרת. פלאטיני, זידאן, פאייה.
כמו לא מעט אוהדי נבחרות, גם לצרפתים יש שיר אחד. ל"ישראל מלחמה" שלהם קוראים Allez le bleus וכל מי שהסתובב בפריס וסן דני במהלך היום יכול היה לשמוע את הסלוגן למרחקים. העוצמה הלכה וגברה בדרך למשחק בשעות הצהריים והגיעה לשיאה עם שריקת הפתיחה של הטורניר. וככל שהדציבלים עלו, כך המשקולות על רגלי השחקנים בכחול היו כבדות יותר.
עם המעמסה הזו והלחץ הבלתי נתפס, נבחרת צרפת התמקדה בהסתרת הבעיות שלה. אחרי שהוגו לוריס נדרש להציל כבר בדקות הראשונות, שחקני הקישור ניסו לגלות אחריות. בלס מטוידי ופול פוגבה, שאמורים היו לצאת קדימה בעידודו של אנגולו קאנטה, ויתרו כמעט לחלוטין על הגיחות המפורסמות שלהם מהקו השני והתרכזו בעיקר בהגנה על ההגנה. בדיוק כמו שדשאן התגונן כשברח משאלות על החוליה האחורית במסיבת העיתונאים שקדמה למשחק, והעדיף להלל את החלק ההתקפי. מדיניות ההסתרה.
אובידיו הובאן, הנציג היחיד של ליגת העל באליפות אירופה, הסתדר לא רע בכלל עם חברי שלישיית הקישור של המארחת, עד שאל החלל הזה שנוצר במרכז השדה ההתקפי, נכנס פאייה. הוא הראשון שיצא מההלם, יצר ארבעה מצבים במחצית הראשונה, חתך את ההגנה עם כדורי רוחב חדים ועשה את הכול במשחק פתוח, ללא שימוש במומחיות שלו במצבים הנייחים.
יותר מזה: לקשר ווסטהאם בן ה-29 היו שמונה מסירות מפתח במשחק פי שניים מכל חבריו גם יחד! זו סטטיסטיקה נדירה, נראה כאילו מישהו המציא אותה, אבל היא מספרת את הסיפור בצורה הטובה ביותר וממחישה עד כמה היה זה ערב של איש אחד. לאחר ההפסקה פאייה גם סיפק את הבישול לאוליבייה ז'ירו, ואת הדליקטס שמר לדקה ה-89. הבעיטה השנייה שלו לעבר השער, בין שלושה שחקנים, היישר לחיבורים.
"בכל פעם שהוא נגע בכדור, היה מעין רחש באוויר, כמו בימים הטובים של זידאן", מתמוגג העיתונאי הצרפתי מיקאל קארון". "קריאות כאלה בשם של שחקן נבחרת, כאן באצטדיון הזה, לא שמעתי הרבה זמן". חברו סולן שרייה מוסיף: "שחקן אחד הכריע הגנה רומנית קשוחה שספגה רק שני שערים לאורך כל שלב המוקדמות. הוא רוק סטאר אמיתי. דויד גטה היה רק מופע החימום שלו".
הבעיה של צרפת בהגנה ידועה. דשאן איבד בגלל סיבות שונות ומשונות חמישה מששת הבלמים הבכירים בסגל שבנה במהלך משחקי הידידות בשנתיים האחרונות, וכך נאלץ להקפיץ להרכב את עדיל ראמי שאפילו לא היה ברשימת ההמתנה ליורו. בלם סביליה קיבל את המקום בין ה-11 בעיקר מפני שהוא ימני, בניגוד לשלושת הבלמים האחרים שרגל שמאל היא העדיפה שלהם. ומה לעשות, ראמי-את-קוסיילני זה לא מרכז הגנה שאפשר להתגאות בו, בטח כשפטריס אברה עושה טעויות של טירון ובקארי סאניה מעבר לשיא.
לכן, צרפת צריכה להודות בבעיות בהגנה ולהבליט את ההתקפה. להתגאות בה - בדיוק כפי שדשאן התפאר במסיבת העיתונאים הראשונה.
אמנם בכל חמשת הטורנירים האחרונים הזוכה הייתה בעלת ההגנה הטובה ביותר, אבל אם בהשוואות עסקינן, צרפת כבר הוכיחה ביורו 2000 שאפשר לנצח דרך ההתקפה. 13 שערים היו לה בשישה משחקים, לעומת שבעה שערי חובה. למעשה, דשאן וחבריו ספגו אז בכל שלב פרט למשחק הפתיחה נגד דנמרק. כל הדרך עד לגביע ברוטרדם. וגם בסטאד דה פראנס?