באג'ו, דל פיירו, טיאגו מוטה: האם הקשר ראוי לחולצה מספר 10?

בווידאו: התקרית של טיאגו מוטה וברנדאו

כאשר פרסם אנטוניו קונטה את סגל נבחרת איטליה ליורו 2016 בטקס ראוותני בשידור חי, האוהדים לא ידעו אם לצחוק או לבכות. הזעם היה גדול. טיאגו מוטה מספר 10? כיצד זה ייתכן? החולצה המיתולוגית, אותה פיארו בעבר רוברטו באג'ו, אלסנדרו דל פיירו ופרנצ'סקו טוטי, הלכה למתאזרח ברזילאי שנתפס כפועל שחור. עובדה זו מסמלת בעיני רבים בארץ המגף את טבעה של איטליה בעידן קונטה – נבחרת אפורה ונטולת ברק. מרקו וראטי וקלאודיו מרקיזיו פצועים, אנדראה פירלו לא זומן, המאמן התעלם מסבסטיאן ג'ובינקו שנמצא בכושר מזהיר בטורונטו, וניפה אפילו את ז'ורז'יניו, המוסר המצטיין בליגה במדי נאפולי. מוטה, אוטוטו בן 34, אמור לנווט את הכל, וזה מוציא את האיטלקים מדעתם.

ואולם, ייתכן שהתדמית הזו שגויה, ואפשר להסתכל על המצב גם אחרת. מוטה השלים 2756 מסירות מדויקות במדי פריס סן ז'רמן – יותר מכל שחקן אחר בליגה הצרפתית בפער ניכר. קונטה קבע נחרצות: "מספר 10 מתאים לו בזכות מה שעשה בעבר, ואני מקווה שימשיך לעשות זאת גם בהווה". דניאלה דה רוסי, שזכה ללבוש את החולצה מספר 10 בעצמו ביורו 2008, יצא להגנת חברו: "האנשים שמתלוננים פשוט לא מבינים כדורגל. תנסו לשחק עם טיאגו".

ואכן, היריבים שונאים את מוטה, אך לא תשמעו עליו מילה רעה ממי ששיחק לצידו. הוא גם מביא ניסיון עשיר ומגוון שנצבר בקריירה ייחודית והפכפכה, במהלכה למד ממאמני צמרת רבים. הוא זכה פעמיים בליגת האלופות, על אף שלא שותף באף גמר. הוא סומן כהבטחה בנבחרת ברזיל לצד קאקה, דייגו ורוביניו, אבל נחשב לשחקן ממש לא ברזילאי אפילו במונחים של איטליה. הוא זכה להערכה מצד מאמניו על משמעת טקטית, אבל עלה לכותרות בעיקר בשל שערוריות והרחקות. אין דומה לו, הוא מיוחד במינו.

באופן אירוני, בנעוריו מוטה באמת היה מספר 10 הכי קלאסי שיש. הוא תופקד כעושה משחק בז'ובנטוס מסאו פאולו וחלם להתקדם לפלמיירס – מועדון שנוסד במקור על ידי מהגרים איטלקים, ולכן היה באופן טבעי מועדף מבחינת ילד עם שורשים איטלקים כמוהו. ברצלונה "שיבשה" את התוכניות והחתימה אותו בגיל 17 אחרי שהסקאוטים התלהבו מכישוריו. בעודו עושה את צעדיו הראשונים בקבוצת המילואים, אימץ מוטה את פיליפ קוקו כמודל לחיקוי. הוא העריץ את הקשר ההולנדי, וכך התחיל לעשות לראשונה גם עבודה שחורה במרכז המגרש.

לקבוצה הראשונה הוא עלה על תקן קשר רב גוני. קרלס רשאק העניק לו את משחק הבכורה, אבל המאמן הראשון שסמך על הברזילאי באמת היה לואי ואן חאל, שהגיע לקדנציה שניה קצרה וכושלת בקאמפ נואו ב-2002. בדיעבד, כאשר מנה את הכוכבים שטיפח בקטלוניה, אמר ההולנדי: "אלה לא רק צ'אבי ואנדרס אינייסטה, אלא גם טיאגו מוטה. בחרתי בו, והוא התפתח במהירות לרמה הגבוהה". בבארסה תלו בו תקוות גדולות, ויעיד על כך גם זימון לסגל סלסאו שהשתתפה על תקן אורחת בגולד קאפ של צפון אמריקה בקיץ 2003.

ההמשך היה מוצלח הרבה פחות, בין היתר בשל הפציעות התדירות בברכיו שהגבילו מאוד את ההתקדמות של מוטה בארבע העונות שבילה בעידן פרנק רייקארד. לעתים היו לו משחקים נהדרים, והוא אף שותף בקביעות בליגת האלופות, כולל מקום על הספסל בגמר מול ארסנל לפני עשור, אבל לא הצליח לייצר המשכיות בשל בעיות רפואיות, בעוד הבילויים במועדוני לילה פגעו בתדמיתו. גם סגנון חסר אחריות ושבע הרחקות לא הועילו. לקראת סוף הקדנציה בקאמפ נואו, התייחסו אליו כאל כישרון מבוזבז. רייקארד ניפה את מוטה מהסגל במרץ 2007 והסביר: "הוא צריך להתגבר על בעיות בחייו האישיים. טיאגו בחור טוב, ותמיד היה אחד השחקנים האהובים מבחינתי, אך כעת עוברת עליו תקופה קשה".

בסיום העונה, נמכר הברזילאי לאתלטיקו מדריד, בה שיחק פעמים ספורות בגלל פציעות חדשות בברכו. נדמה היה שזה הסוף. באוגוסט 2008 הרחיק מוטה למבחנים בפורטסמות' של הארי רדנאפ, ולא הוחתם בגלל ספקות גדולים מאוד לגבי מצבו הבריאותי. העיתונאי הספרדי גיים בלאגה המליץ אז לפומפי לוותר עליו: "מדובר בשחקן שבדרך כלל פצוע, וגם לא משקיע באימונים בלשון המעטה. הוא אוהב את חיי הלילה, ונוטה לספוג כרטיסים אדומים בעיתויים קריטיים. אפילו מוטה עצמו הודה שהוא לא מנהל אורח חיים מקצועני. זה מצער, כי יש לו פוטנציאל להיות שחקן טוב". רדנאפ הקשיב ושלח את הברזילאי לדרכו. בגיל 26, הוא היה סוג של שחקן עבר עם גוף מרוסק.

זה היה הרגע בו החליט טיאגו לנסות את מזלו במדינה ממנה היגר סבא של סבא שלו בתחילת המאה ה-20. הוא הגיע לפגישה עם נשיא גנואה אנריקו פרציוזי והתחנן בפניו: "תן לי צ'אנס, ולא תצטער על כך. תוך חודשים ספורים כל הקבוצות הגדולות ירצו לשלם לך הרבה כסף תמורתי". אמר וצדק. בקיץ 2009 מכר פרציוזי של מוטה לאינטר תמורת 10 מיליון יורו ועשה קופה נאה. ז'וזה מוריניו דרש באופן אישי את הקשר על מנת לעבות את קישור האלופה לקראת הסתערות על ליגת האלופות.

כידוע, הסתיים המסע הזה בזכיה, ובדרך לשם שיחק מוטה ארבע פעמים מול האקסית המיתולוגית. עם זאת, בתודעה הקולקטיבית לא נותר דבר מתרומתו החיובית לאורך העונה. כולם זוכרים אך ורק את היד ששלח לפניו של סרג'יו בוסקטס בתחילת משחק הגומלין בקאמפ נואו בחצי הגמר. הקשר הקטלוני עשה הצגה לתפארת, השופט קנה אותה והרחיק את מוטה, ואינטר התגוננה בלעדיו בבונקר עד שהשלימה בשיניים את המשימה. הכרטיס האדום מנע ממוטה ליטול חלק בגמר, אבל גם הפעם הוא היה שותף מלא להישג, אפילו יותר מאשר ב-2006.

הנסיקה הביאה את מוטה לראשונה לנבחרת בתחילת 2011, למרות הביקורת הציבורית. "אני מרגיש איטלקי לכל דבר, למרות שלא הייתי בר מזל להיוולד כאן", טען מנגד מוטה, וביסס בהדרגה את מקומו בלב הקונצנזוס. מאמן איטלקי נוסף שהתרשם מאוד מיכולתו היה קרלו אנצ'לוטי, שביקש מפריז סן ז'רמן להחתים את הקשר בינואר 2012. הוא נכנס הישר להרכב, ומאז זכה בארבע אליפויות צרפת רצופות.

די להקשיב לאנצ'לוטי כדי להבין עד כמה הוא מעריך את טיאגו: "שחקנים חכמים כמו מוטה נדירים למדי. הוא מבין טקטיקה ברמה גבוהה מאוד, ויהיה טבעי מבחינתו להפוך למאמן, בדיוק כמו טיאגו סילבה, אנדראה פירלו או צ'אבי אלונסו". ההשוואות מחמיאות בהחלט, וגם לורן בלאן, שמאמן את מוטה בשלוש השנים האחרונות, קובע: "הוא שחקן חשוב במיוחד במערך של פ.ס.ז'". היו לפריזאים אפשרויות רבות למכור את הקשר המתבגר, במיוחד לפני שנה, אבל הם העדיפו לשמור אותו, וזה אומר לא מעט.

מצד שני, אם שואלים אוהד צרפתי ממוצע על האירוע הזכור ביותר בו היה מעורב מוטה, הוא ישלוף ללא היסוס את הקטטה עם האירוע האלים לפני שנתיים בהשתתפות חלוץ באסטיה ברנדאו, ששבר את אפו של האיטלקי במנהרה אחרי המשחק. הברזילאי הושעה ואף נשלח לכלא, אבל מוטה לא יצא נקי מהפרשה. "הוא הקניט אותנו במשך כל 90 הדקות, קילל ושלח מרפקים. מוטה שחקן מצוין, אבל אין לו גבולות", אמר אז קשר באסטיה ז'וליין פלמיירי.

התדמית של שחקן מלוכלך מלווה אותו, אבל חבריו ומאמניו רואים אותו באופן שונה בתכלית. "כדורגל משחקים כקבוצה – כולם צריכים לתקוף וכולם צריכים להתגונן", נוהג לומר מוטה שנחשב לאחד המנהיגים בחדר ההלבשה בפריז, ותורם המון לנבחרת. פראנדלי הצהיר כי הקשר "מהווה דוגמא לאחרים" לקראת המונדיאל לפני שנתיים. מאמן איטליה הנוכחי מזהה בחניכו הוותיק תכונות שאיפיינו את קונטה השחקן. ואם קונטה כבש במספרת מרהיבה ביורו 2000, לפני שקרע רצועות בקרסולו וגמר את הטורניר, למה שמוטה לא יעשה כמוהו – רק בלי הפציעה?

זהו קו המחשבה, אך בריאותו כלל לא מובטחת, כי הרי ביורו 2012 חוסר המזל רדף אותו. פראנדלי ראה בו שחקן הרכב בשלב הבתים, אבל מוטה מתח שריר לקראת רבע הגמר ואיבד את מקומו. כאשר נכנס כמחליף בגמר מול ספרד, הוא נפצע תוך חמש דקות בעוד כל החילופים כבר בוצעו. הדבר הותיר את איטליה בנחיתות מספרית וחיסל סופית את סיכוייה לבצע קאמבק, בדרך לתבוסה 4:0.

גביע העולם במולדתו האמיתית לפני שנתיים הפיח תקוות רבות בליבו של מוטה, אך הוא לא ירצה לזכור את הטורניר ההוא לטובה. הקשר הוחלף במחצית בהפסד הסנסציוני לקוסטה ריקה, ולא הותיר רושם חיובי בהדחת הנבחרת בשלב הבתים. באיטליה היו שסברו כי היתה זו שירת הברבור שלו במדים הלאומיים, וקונטה אכן לא זימן אותו אפילו פעם אחת במהלך המוקדמות, אבל אז, לפתע, הוא לא רק חזר בגדול אלא גם קיבל את החולצה מספר 10.

כלל לא מפתיע שהאוהדים זועמים – מבחינתם זהו חילול הקודש. במובן מסוים, היה זה שירות דב עבור מוטה, ששם אותו ללעג על לא עוול בכפו. ואולם, זוהי גם הזדמנות אחרונה בהחלט לשנות את הדרך בה ייזכר בספרי ההיסטוריה. האם הוא מסוגל לכך? התשובה לשאלה הגורלית תקבע רבות עבור איטליה באליפות אירופה. נכון לעכשיו, היא נראית בדרך לפיאסקו מהדהד.