כריס קולמן, מאמן נבחרת וויילס, מתעוות כל פעם מחדש כשאומרים לו את צמד המילים: "דור הזהב". התואר הזה, שחוזר על עצמו שוב ושוב בכלי התקשורת והפך שגור בפיהם של האוהדים הוולשים, פשוט בזוי בעיניו. מבחינתו, הסגל שלו יהיה ראוי לתואר רק ברגע שהנבחרת תעלה לטורניר גדול. עד אז למחמאות אין שום ערך בעיניו. "הנבחרת בה אני שיחקתי עם נוויל סאות'הול, מארק יוז, דין סונדרס, גארי ספיד וריאן גיגס הייתה דור הזהב. איזו נבחרת זו הייתה, אבל לא עשינו את זה", אמר קולמן לאחרונה. "עכשיו מתייגים את הבחורים כדור הזהב, אבל הם עדיין לא עשו את העבודה. האם הם טובים מספיק? כן. אנחנו יכולים לעשות משהו שלא נעשה מאז 1958 ולהעפיל לטורניר גדול. יש לנו סיכוי לעשות היסטוריה. אני יודע איך מרגיש כישלון... אני לא רוצה את זה שוב. אני רוצה להיות חלק ממשהו ששום וולשי לא עשה זמן רב".
חודשיים עברו מאז תחילת קמפיין מוקדמות היורו ובניגוד לכל הציפיות המוקדמות מוצאות עצמן ישראל ו-וויילס במקומות הראשונים בבית שגם יובילו בסוף הקמפיין ישירות לאליפות בצרפת. הדרך כמובן עוד ארוכה, אבל כבר אפשר לזהות לא מעט נקודות דמיון בין שתי הנבחרות שלא היו בטורניר גדול כל כך הרבה שנים. שתי מדינות שמאסו בכישלונות וסיפורי האגדות מהעבר, שתי נבחרות עם סגל מלא כישרון, שחקנים בכושר טוב, מאמנים שעברו שינוי ותקוות שהפעם זה יקרה. וויילס תגיע לישראל בסוף מרץ למשחק שיקבע לא מעט את העתיד של השתיים. ולא, הם לא יגיעו לכאן לשחק על תיקו.
קצת היסטוריה. וויילס, כמו ישראל, עלתה פעם אחת לטורניר גדול - מונדיאל 1958. בשנים האחרונות, ההישג הגדול של הנבחרת בשלבי המוקדמות היה הדחה בפלייאוף העלייה ליורו 2004. וויילס סיימה אז במקום השני, הדהימה את איטליה והפסידה 1:0 לרוסיה בסיכום שני משחקי הפלייאוף. זו הייתה הנבחרת של ג'ון הארטסון, סיימון דייויס, גארי ספיד, קרייג בלאמי וכמובן ריאן גיגס. כשהכוכבים התבגרו ועזבו בהדרגה את הנבחרת, התוצאות הלכו והידרדרו. בחמשת הקמפיינים האחרונים סיימה הנבחרת רביעית או חמישית ולא התקרבה להעפלה.
ג'ון טושאק, שהדריך את הנבחרת במשך שש שנים, סיים את תפקידו עם פתיחת קמפיין מוקדמות יורו 2012. ספיד החליפו, ניהל את מרבית המשחקים בקמפיין והקדנציה שלו הגיעה לסיומה הטראגי כשקשר העבר שם קץ לחייו בנובמבר 2011. פחות מחודשיים לאחר מכן, כשמדינה שלמה עדיין מנסה להתאושש מטראומת מותו של השחקן והמאמן האהוב, נכנס לנעליו חברו הטוב כריס קולמן. המשימה שעמדה בפני קולמן לא הייתה פשוטה, לשים את הטראומה מאחור ולהתמודד עם ציפיות "דור הזהב".
"לא עשינו כלום כי לא עלינו לשום מקום", אמר קולמן לפני המשחק הרשמי הראשון שניהל. "אפשר לנצח משחקי ידידות, לנצח את המשחקים האחרונים בקמפיין וזה הישג בפני עצמו, אבל אף פעם לא עלינו ועל זה אנחנו נשפטים. אז מספיק להסתכל אחורה. צריך להסתכל קדימה". אלא שגם תחת קולמן דברים לא התרוממו. הוולשים פתחו את הקפמיין הקודם בהפסד ביתי 2:0 לבלגיה, הושפלו 6:1 בסרביה והפסידו גם במקדוניה. רק עשרת אלפים צופים הגיעו לאצטדיון בקרדיף למשחק הביתי האחרון בו ניצחה ווילס 0:1 את מקדוניה. האכזבה הייתה גדולה והלחץ על קולמן אדיר.
זו הייתה נקודת שפל. ארבעה ימים לאחר מכן יצאו קולמן ושחקניו לבריסל למשחק לפרוטוקול עבור שתי הנבחרות, אבל קולמן לא היה מוכן להרים ידיים. הוא אסף את השחקנים ואמר להם: "בואו נשנה את המנטאליות", ביקש להילחם על הכבוד וקיבל 1:1 עם שער שוויון של ארון ראמזי בדקה ה-88. "בזבזתי שנה בלנסות לעשות דברים ולהיות מה שאני לא", אמר לימים על שנה של תוצאות רעות והתנהלות בצל טראומת ספיד. "אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעשות את זה יותר. זה כנראה הקמפיין האחרון שלי, אז למה לא לעשות דברים בדיוק בדרך שלי ומה שיבוא, יבוא. בבריסל הרגשתי שזו התחלה של משהו".
הדרך של קולמן והדברים שלו מזכירים קצת מאמן אחר, אלי גוטמן. גם הוא היה צריך קמפיין שלם כדי להבין שהגיע הזמן לעשות דברים בדרך שלו. השניים גם הבינו שההזדמנות השנייה שקיבלו לא תחזור. המעבר ל-24 נבחרות ביורו הגביר את האמונה במדינות כמו ישראל ו-וויילס. תוסיפו לכך דור מלא כישרון וקיבלתם אופטימיות זהירה. בעוד בישראל מוכת האכזבות העדיפו להתייחס בזהירות ולכוון למקום השלישי, הוולשים היו קצת יותר בוטים. מבחינתם, הגיע הזמן לראות תוצאות מדור הזהב.
וויילס היא קודם כל גארת בייל, אחר כך ארון ראמזי (ארסנל) וג'ו אלן (ליברפול), אבל יש הרבה מעבר. הסגל שזומן למשחק השבוע כלל 14 שחקני פרמיירליג, רובם שחקני הרכב משמעותיים, וזאת בנוסף לבייל, אדם מתיוס המוכשר מסלטיק ועוד שחקנים בולטים בקבוצתם בצ'מפיונשיפ. הסגל צעיר ויש בו רק ארבעה שחקנים מעל גיל 30, אבל הצעירים כבר צברו ניסיון. למשל, המגן כריס גאנטר מרדינג בן 25 וברזומה שלו 57 הופעות בנבחרת. ג'ו לדלי מקריסטל פאלאס רשם 55 הופעות והוא בן 27 בלבד.
"יש הרבה סיבות שחברו יחד לשינוי בכושר ובתוצאות של הנבחרת", מסביר לוואלה! ספורט העיתונאי הוולשי סיון פריצ'ארד. "הסיבה העיקרית היא שיש לנו חבורה צעירה ורעבה להצלחה. השחקנים משחקים יחד תקופה ארוכה ויש תחושה בולטת של אחווה בסגל. לא מעט בזכות קולמן. השחקנים אוהבים לשחק בשבילו ובכל ראיון מקפידים לומר כמה הם אוהבים להגיע לנבחרת ומציינים את אווירת הביחד. יש סגל חזק ועמוק של שחקנים שמשחקים כדורגל ברמות הכי גבוהות. וברור שכשיש לך שחקנים כמו בייל, ראמזי ואלן זה מאוד עוזר".
שחקנים שמשחקים בקביעות? תחרות על מקום בסגל? סגל צעיר? אווירה טובה בתוך הנבחרת? אז אמנם זהבי הוא עדיין לא בייל, אבל גם כאן אפשר לזהות נקודות הדמיון ולהיזכר מיד בהצהרות של שחקני נבחרת ישראל ומאמנה מתחילת ההכנות. הסיטואציה הבשילה עבור שתי הנבחרות. הרעב והאמונה המחודשת לצד אווירה טובה ושחקנים שנמצאים בפיק הנכון עוזרים לשתי הנבחרות לצמצם את הפער האיכותי מבוסניה, שנמצאת בצד השני של המתרס. נבחרת קצת שבעה שסובלת מאווירה עכורה סביבה, מאמן מושמץ (שבינתיים כבר פוטר) ומכאן מסף השבירה נמוך.
האנרגיות באות היטב לידי ביטוי במחנה הוולשי. אחרי ניצחונות על אנדורה וקפריסין ובתווך תיקו ביתי עם בוסניה, קולמן שב למקום בו הכול התחיל, האצטדיון בבריסל. הפעם באווירה שונה. וייב חיובי, התרגשות וגם לחץ וציפיות. קולמן דרש מהשחקנים להיות "מרדנים ולא שחצנים", ולפני המשחק דיבר על כך שנגמרו ימי ווילס הקטנה שמרימה ידיים מראש. מבחינתו השינוי המנטאלי הוא שלא מוותרים על שום נקודה. אין הפסדים שמתקבלים על הדעת. אין "עוד משחק". לשחקנים אמר שהוא לא מוכן לשמוע על הפסד. והוא לא הפסיד.
"הקמפיין נפתח בצורה טובה מאוד", אמר פריצ'ארד. "זה מדהים עבורנו להיות לא מנוצחים אחרי ארבעה משחקים ובמקום השני בבית ואנחנו כמובן מקווים להישאר באזור ההעפלה האוטומטית עד הסוף. נכון שהיו הרבה הפתעות בבית ואף אחד לא ציפה שבוסניה, אחרי שהעפילה למונדיאל, תפתח בצורה כזאת כמו שאף אחד לא ציפה שבלגיה תאבד ארבע נקודות משלושה משחקים. גם ישראל מפתיעה. היא נחותה לעומת בוסניה ובלגיה והתוצאות שלהם משחקות לטובתה".
"אנחנו בדרך הנכונה", הוסיף ראמזי. "שמרנו על המומנטום ואנחנו צוברים נקודות. אנחנו במקום השני בבית ואם מישהו היה מציע לנו את זה לפני הקמפיין היינו חוטפים לו את היד. התוצאות שומרות על האמונה. נגיע לישראל עם ביטחון ואני מקווה שגם נהיה יותר מסוכנים עם הכדור". פריצ'ארד מסכים: "אם נשחק כמו ששיחקנו עד עכשיו, נגיע לישראל עם תכנית משחק ובלי פציעות, אני משוכנע שאפשר להוציא שלוש נקודות".