פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        העולם כולו נגדנו?

        קיציס, שרף, אוחנה, קופמן ואפילו בן שמעון. פרשני היורו רק מוכיחים את מצב פרשנות הספורט הבעייתי בישראל, כפי שהשתקף במינויו של גלעד שליט לבעל טור. למה זה מגיע לנו?

        התבוסה של אירלנד אמש היתה אולי התוצאה הצפויה ביותר בטורנירים בינלאומיים בשנים האחרונות. כמעט כל מי שהימר על גורל המפגש בינה לספרד העדיפה בהרבה הצהיר כי השאלה היחידה היא רק כמה טורס וחבריו יכבשו, ולשם שינוי, השאננות הזו התגלה מוצדקת. גם הזהירים שבפרשנים ידעו היטב כי זה לא כוחות, והרשו לעצמם להסתכן בהימור נחרץ.

        אך בתוך הוודאות המוחלטת, בכל זאת היה פרשן אחד שהתקשה להחליט אם ספרד אכן תשכיל להתגבר על האירים. היה זה אייל קיציס, שהוזמן להיות אחד משני האורחים ב"העולם כולו נגדנו", התוכנית הלילית שמשודרת מדי ראשון ורביעי בערוץ חמש פלוס לייב במהלך הטורניר. הוא נדרש לדילמה עת נתבקש לתת תחזית למשחקי יום המחר, ואז הודה שקשה לו לספק אותה, כי הוא לא ראה את המשחק בין ספרד לאיטליה במחזור הראשון, ולמען האמת אפילו לא יודע מה קרה בו. "פשוט היה רולאן גרוס באותו זמן", התנצל, ובחוסר יכולתו לענות על השאלה עורר בצופים שלל קושיות אחרות.

        למשל, אם קיציס מספיק מחשיב את עצמו חובב כדורגל כדי לככב בתוכנית בנושא, למה הוא לא טורח לראות משחק בסדר הגודל של ספרד-איטליה: אם לא בשידור ישיר, אז ביסמקס או הוט מג'יק? ואם הוא מרשה לעצמו לחסוך את הטרחה הזו, לא מן הראוי שלכל הפחות יתעדכן בתוצאת המשחק? ונגיד שככה הסתדר לו ואין מה לעשות – נו, זכותו, אבל האם אף אחד מן העורכים או התחקירנים בתוכנית לא היה יכול לבדוק שהאורח שלהם יודע על מה הוא מדבר? ואולי פשוט זה לא חשוב לו, כי ממילא זה רק ספורט, וזה גם לא חשוב להם, כי העיקר שקיציס באולפן?

        השתלשלות העניינים המביכה הזו היתה בסך הכל נדבך קטן ברצף שידורי היורו, אבל היא דוגמה מובהקת לאחד המאפיינים הבולטים שלהם: העובדה שבאולפן יושבים לעתים קרובות אנשים שאין להם זכות לדבר, אין להם מה להגיד, ואין סיבה מוחצת שדווקא הם יעשו זאת, ולא כל אחד מן הצופים.

        ***

        ובמילים אחרות: אמנם גלעד שליט בינתיים מסתפק בטור עיתונאי על כדורסל, אבל לו יגיע להתארח באחד מאולפני היורו, זו תהיה צדקנות להתרעם על כך, וזו גם היתממות לבקר אותו כרגע. אחרי הכל, הוא בסך הכל חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של פרשנים שמקבלים במה רק בגלל השם שלהם – מי שנדרשים לשלם מאה שקל בחודש בעבור ערוצי הספורט בתשלום הרי מקבלים כאלה בשפע, בלי שבכלל נשאלו אם הם רוצים בכך.

        אז תאמרו שקיציס בסך הכל היה אורח חד-פעמי בתוכנית חצי-היתולית, ולכן זה לא נחשב. בסדר, אבל זה הרי לא נגמר בכך: ביום רביעי, למשל, היגג רון קופמן ב"יציע היורו" של ערוץ הספורט על הטורניר, ואפשר אולי להתווכח על כישוריו הכלליים, אבל מעטים יזדרזו לומר כי הוא מבין גדול בכדורגל. אמש, את הכיסא הרחב שהוא תופס מילא שלמה שרף, מי שברוחו של קיציס, המחיש כבר בתחילת הטורניר כי למשנתו, צפייה בעימות בין קבוצות זוטרות בסדר הגודל של פורטוגל וגרמניה אינה דרישת חובה ממי שעומד לתת פרשנות בנושא. אבל למה שיבינו, ולמה שיראו את המשחקים, אם ממילא את מה שהם אומרים כל אחד בבית, ויהיה הוא גלעד שליט או צופה אחר, יכול לומר בעצמו?

        לגבי שלמה שרף אפשר לפחות לומר כי בניגוד לקופמן ולשליט, הוא היה מאמן ברמות הבינלאומיות. דבר זה אמור להקנות ערך מוסף לדבריו, כמו גם לאלה של אלי אוחנה, המפרשן גם הוא את הטורניר בערוץ הספורט. אך כאן עולה השאלה: האם לא עדיף כבר מישהו שלכל הפחות לא נכשל, מאשר שמישהו שהתרסק בגדול ובכל זאת מעז לבקר את גדולי השחקנים והמאמנים ביבשת?

        נכון, שליט ושאר הצופים בבית לא עמדו על הקווים במעמדים שכאלה, אך בניגוד לאוחנה, הם לפחות לא מותחים ביקורת על רובן וסניידר שבועיים לאחר שהנבחרת שלהם הובסה שבע-אפס.

        ***

        במדינות שלכל הפחות העפילו כבר ליורו, יש את הפריבילגיה לאתר אנשי מקצוע עם רקורד שעומד בסטנדרטים של האירוע. בישראל פשוט אין כאלה, ולכן מעל כל פרשן תעמוד עננת ה"מי אתה בכלל?". במצב כזה, צריך להסתפק במי שיש, ולצפות לפחות שהם יעשו שיעורי בית לפני השידור ובמהלכו יספקו אבחנות שיצדיקו את ההאזנה להם. כיוון שיש רבים שאפילו את זה לא עושים, קשה לחשוב על איזושהי דמות, מופרכת ככל שתהיה, שהבאתה כפרשן לאולפן היורו תהיה חריגה קיצונית מן הממוצע.

        אמש, הממוצע של רמת הפרשנות ירד עוד בקצת, וזאת בגלל התסבוכת המתמטית שיצר התיקו בין קרואטיה ואיטליה. הדבר חייב הכרה של חוקי אופ"א ואז סדרת חישובים זריזים כדי להבין את מצב העניינים לקראת המחזור השלישי והמכריע, ולא כולם עמדו במשימה זו.

        בעת שידור המשחק, למשל, לא הוזכר במילה את מה שכל איטליה כבר התחילה לדבר עליו עוד לפני שריקת הסיום: העובדה כי לאור תוצאתו המסתמנת ובהנחה שספרד תנצח את אירלנד, תיקו 2:2 ומעלה בין אלופת העולם וקרואטיה יעלה את שתיהן ויזרוק בכל מצב את הסקוודרה אזורה בחזרה לארץ המגף. באולפן ניתנה הזדמנות לעמוד על כך, אך רן בן שמעון בחר דווקא לומר דברי הבל מבולבלים ושגויים לחלוטין על השיטה שבה תוכרע ההעפלה.

        הפספוס גדול עוד יותר כיוון שאיטליה כבר נכוותה בדיוק באותה צורה ב-2004, עת עפה הביתה בגלל תיקו 2:2, מתואם ככל הנראה, בין שבדיה לדנמרק. כלומר, הסתמן לו מה שיכול להיות דז'ה-וו משונה ומדהים למדי, אבל צ'רלטון ובן שמעון פשוט דילגו עליו, ובמקום להראות פלאשבקים ממה שקרה אז, לדון עד כמה זה אפשרי לתאם שוב תוצאה כזו והאם ספרד וקרואטיה מסוגלות ספורטיבית ומוסרית לעשות כך, התעלמו מן העניין.

        לעומת זאת, שגיא כהן, מקצועי וידען כרגיל, הציג היטב את הנושא על כל היבטיו באולפן "חדשות הספורט". אך כיוון שבתרבות הטלוויזיונית המקומית החלטורה תמיד חייבת להתערבב בקולטורה, אלי אוחנה מיהר להסות אותו ולזעוק "עזוב, נבחרות לא יכולות לתאם 2:2", בהתעלמו לחלוטין מן העובדה שזה דווקא קרה, ולא כל כך מזמן, בדיוק בטורניר זה ובדיוק בבית שבו שיחקה איטליה.

        דבר זה חזר על עצמו גם באולפן "יציע היורו": עמיחי שפיגלר, נציג הצד הענייני של ערוץ הספורט, הציג באיפוק את האופציות האפשריות במשחק בין ספרד וקרואטיה, ושלמה שרף, סמל הצד הצעקני, מיהר להתעלם מן ההיסטוריה ולבטל את האפשרות. אך מה לעשות, שהיא פחות מופרכת מן התסריט שפרשן כדורגל רם דרג לכאורה יעדיף לבלות עם שלמה ארצי מאשר עם מריו גומז.

        ***

        למרות כל זה, צריך להדגיש ולומר שעדיין יש בשידורי היורו די והותר פרשנים שמצדיקים את הקרדיט; כאלה שלא גורמים לצופה לומר "כל אחד יכול להגיד את זה", אלא דווקא "הא, לא חשבתי על זה כך". כהן ושפיגלר למשל, ונדב יעקבי ואבי מלר כמובן. בן-שמעון, למרות המעידה אמש, הוא בסך הכל, בדרך כלל, פרשן מהסוג המחכים, וכאלה הם במידה פחותה גם איווניר וקלינגר. בצדם, בעת שאוחנה ושרף מנצלים אפילו את המעמד הזה כדי למצוא דרך לצאת להגנתו של אלי טביב, עמרי אפק מוכיח בערוץ הספורט כי גם מי שבא מן הדשא יכול להתבטא באופן נטול אינטרסים.

        אך כל אלה הם רק חצי מן התמונה המלאה של שידורי היורו ושל תקשורת הספורט המקומית בכלל. החצי האחר, שבהיותו צעקני ונוצץ יותר גם נבחר לשמש בדרך כלל חלון הראווה שלהם, מלא דמויות שאין להן דבר להציע חוץ מאת שמן. בקול רם ובחסר בושה, הן רק הולכות ומתרבות. ההבדל הוא שבניגוד לשליט, אפילו סימפטיה הן לא מעוררות.


        גם האולפן של צ'רלטון לא ממש הבריק