רונאלדו, רובן או אינייסטה

למרות שאנחנו ערב פתיחת היורו, האווירה היא עדיין כאילו הטורניר יתחיל בעוד כחודש. הסיבה לכך נעוצה לא מעט במארחות הרחוקות, פולין ואוקראינה, שמתקשות לייצר באזז. כל זה יתחיל עם הכדורגל היפה שמצפה לנו ביורו.

עד אז, אפשר לנתח את שלוש המועמדות שלי לזכייה בטורניר: פורטוגל, הולנד וספרד. גרמניה, לפחות לא כרגע, לא ברשימה שלי. למרות שדברים יכולים להשתנות, במשחקי ההכנה שלה היא לא נראתה כמו נבחרת מוכנה ובשלה מספיק ביכולת שלה. למרות כל הכישרון שיש שם, היא לא נבחרת מספיק משכנעת כרגע. נבחרת משכנעת היא זו שזוכה בתואר בדרך כלל, ולאו דווקא הנבחרת המוכשרת.

למרות החריקות במשחקי המבחן, יורו 2012 נראה כמו הרגע של פורטוגל. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות כדורגל נפלאות מהמדינה הזו, אבל רק ברמת הקבוצות: מאמנם מעולים, כישרונות על, תארים אירופיים. הגיע הזמן שזה יתגשם גם ברמת הנבחרת. זה הרגע לפרוץ את כל המחסומים.

זה יכול וצריך לפעפע לנבחרת ביורו 2012, בזכות איש אחד: רונאלדו, כמובן. היורו אמור להיות שיאה של יכולת נהדרת שהוא מגלה בשנתיים האחרונות, ולא ברור מתי פורטוגל תקבל שחקן ברמה כזו. לראשונה מאז אוזביו, לפורטוגל יש את הנשק המושלם, ומסביבו כמעט את כל התנאים להצלחה.

אם רונאלדו יפנים זאת, לפורטוגל יש סיכוי ראוי. אם הוא ירצה להביא הישגים לנבחרת כמו שרצה להביא אליפות לריאל מדריד, זה יכול לקרות. רונאלדו חייב את זה לעצמו. עם כל הכבוד לאליפות בריאל מדריד, שחקן שקורא לעצמו אחד הטובים בעולם חייב להוכיח את זה ברמת הנבחרת. ובמיוחד, כשיש לך את הכלים לכך בנבחרת. למזלו, מסי לא יהיה בסביבה.

אם לפורטוגל יש את השחקן הכי טוב, להולנד יש את החוסן שיוצר נבחרת מנצחת: השילוב הזה בין קשיחות, כישרון, ניסיון ורעב, הוא בדרך כלל השילוב שיוצר נבחרת אלופה. בלי קשיחות, כל זה לא שווה.

אבל להולנד אין רק קשיחות. יש לה גם המון כישרון בכל עמדה בחלק הקדמי, עם החלוץ אולי הכי לוהט השנה בכדורגל העולמי. אבל אני דווקא רוצה להתמקד ברובן, שלדעתי הוא עדיין השחקן שיעשה את ההבדל בהולנד. הוא זה שיסחב לדעתי את הקבוצה. במידה רבה, הוא מגלם בצורה מושלמת (וגם טרגית) את הרעב ההולנדי, את הרצון להוכיח שהתווית שהודבקה לו ולנבחרת היא לא נכונה.

מה שיפה כאן, הוא שרואים שרובן עדיין רוצה להוכיח. למרות כל מה שעבר עליו, הוא לא נראה לגמרי שבור. הוא נראה עדיין נכון להראות שהוא לא לוזר. שהוא שחקן על שמביא תארים. עם השילוב הנכון של הכישרון מסביבו, יש לו גם את הזמן המספיק כדי להתעורר ולתקן.

ספרד היא המועמדת האולטימטיבית. אבל דווקא בגלל זה היא בסימן שאלה: בכל פרמטר היא טובה יותר מהאחרות, ולכן המבחן העיקרי יהיה שוב של המאמן הנפלא שהביא לה את גביע העולם: כיצד ויסנטה דל בוסקה יידע שוב למקסם מחדש את הכישרון ולתת לכוכבים את החופש הדרוש כדי לפרוח וליהנות. האם המאמן יהיה מספיק חכם לא להפריע שוב לשחקנים הנהדרים שלו, כמו בדרום אפריקה, גם כשדברים ילכו מעט קשה יותר.

לספרד יש כמה בעיות: גם עם דויד וייה, היא ניצחה בדרך כלל במונדיאל משחקים על חודו של שער. היא שולטת במשחק, אבל לא כובשת מספיק לפעמים. אז תארו לעצמכם מה יקרה בלעדיו ביורו. למרות שהיא בדרך כלל מכריעה משחקים צמודים ומביאה את היתרון האיכותי שלה בסופו של דבר לידי מימוש, זה תמיד מסוכן. שער אחד שאתה סופג יכול לעלות בטורניר שלהם, ובלי פויול בהגנה זה עלול לקרות. עדיין קשה לומר האם פרננדו טורס או יורנטה מסוגלים למלא את החוסר של וייה.

לגבי פויול, זה חשוב שבעתיים. פויול לא רק מסמל את החיבור החדש בנבחרת ספרד בין כל חלקי האומה, הוא זה שמנהל את כל המערך ההגנתי. הוא מרחיק את היריבה מהרחבה, מלחיץ אותה. הוא הקפטן המושלם. עם כל הכבוד לעוגן כמו פיקה, הסיכוי שספרד תספוג שער אומלל שלא קשור לשליטה במגרש ללא פויול, הוא רב יותר.

לכן, שחקן המפתח בשבילי בספרד, הוא אנדרס אינייסטה. דויד סילבה, למשל, הוא יהלום. הוא מחלק כדורים נפלא, אבל איינסיטה עושה זאת טוב יותר. יציב יותר. בטוח יותר. למרות סיום העונה הלא מרשים שלו בברצלונה ואולי דווקא בזכות הרעב שזה יוצר אצלו, ספרד תקום ותיפול על היכולת שלו לפצח הגנות. הוא הטוב ביותר למצבים האלה, במעמדים האלה. הוא הוכיח את בגביע העולם, והוא צריך למצוא את הכוחות לרצות לעשות זאת גם באליפות אירופה.

יורו 2012 בוואלה! ספורט