וינה, בירת השווארמה

בוקרו של יום משחק רבע הגמר בין קרואטיה לטורקיה החל במסע הזוי ומצמיא ברחובותיה המפותלים של וינה. בעקבותיי שני תיירים, ישראלי ואמריקאי, שלא מפסיקים לקטר בשל היותם בלתי מורגלים לצעדות ארוכות (כפי שהורגלתי אני במשך השבועיים האחרונים עם מדריך הטיולים הצמוד שלי) וכמהים למנה גדושה של תרבות מקומית מפורסמת, הלא היא השניצל הוינאי. בהיעדרו של המדריך, שעשה חלטורה חד יומית עם זוג אחים ישראלים שבאו לחקור את סצנת המועדונים וספסרות הכרטיסים המקומית, נאלצתי להוביל את צמד התיירים חובשי המצלמות בחיפוש אחר השניצל הנכסף. מכיוון שלא היה לי שמץ של מושג לאן אני הולך ואיפה ניתן להשיג שניצל בעיר הזאת, הייתי חייב לשמור על שליטה, הובלתי אותם אל שוק האוכל המקומי שאותו הראה לי מדריך הטיולים שלי, ברב חוכמתו, ביום ראשון כאשר השוק היה סגור. מוכרת ישראלית חלקלקה שאינה מקפידה על כשר בשוק המקומי בוינה, נשמעת כמו אחת שתדע לתת לך טיפ מדויק על שניצל באזורנו. "איפה אני יכול לאכול פה שניצל טוב?", פנה אליה התייר האמריקאי בעברית עילגת בעוד הישראלי מצחקק למשמע מבטאו. "תשאל את הטורקים", ענתה לו החלקלקה, "אולי להם יש שניצל".

לאחר שהחלקלקונת, שנתקעה בוינה בגלל האהבה, עשקה אותנו עם נקניקים וגבינות בסך השערורייתי של 100 יורו, אחרי שהזכרנו לה שאנחנו ישראלים השכלנו לגלות כי כל מה שיש לאכול בשוק המקומי ובוינה כולה זה שווארמה ולפעמים גם פלאפל.

"הוינאים, אוכלים שניצל רק ביום ראשון, בשבילם זה משהו מיוחד, כמו ארוחת שישי אצלנו", פרשנתי לתיירים בהתנשאות מה, בכל זאת - אני כבר שבוע בוינה. "אבל אתה מגיע מאמריקה", התקפתי את האמריקאי בעוד הישראלי ממשיך לצחקק, "כל יום אתה אוכל שניצל וסלט, בארץ אמא שלך מכינה לך רק שניצל, אני אוכל כל היום רק שניצל, גם ביום שישי אנחנו כבר מכריחים את אמא שלי להכין שניצל למרות שהיא ממשיכה לטעון שזה לא חגיגי, ואחרי כל זה אתה מריץ אותנו פה ברחובות כמו במסע כומתה, והכל בשביל חתיכת שניצל? בואו נאכל שווארמה". אז אכלנו, 5 6 פעמים ביום, לא כי זה כל כך טעים, פשוט כי זה מה יש. שווארמה ברחוב, שווארמה בסופרמרקט, שווארמה בבריכה ושווארמה על גדות הדנובה על רפסודה באמצע הנהר, אין ספק, הטורקים כבשו את וינה. ועכשיו הם באים לכבוש גם את איצטדיון "ארנסט האפל".

בדרך לאיצטדיון אני שוב נזכר בשביל המוסכים המוביל לבלומפילד. יש לו קסם, לשביל המגורז, אבל הדרך לאצטדיון בוינה היא סטירה לפנים לכל תל אביבי גאה: שדות מוריקים, נהר שוצף, בתים תואמים עם גינות מטופחות לעילא, ולקינוח יער. הסבתי את תשומת לבם של התיירים לנוף המהפנט אותו חצינו בדרכנו. האמריקאי היה עסוק עדיין בחיפוש אחר השניצל המקומי וכמעט נתפס אוכל אחד במקדונלד, בעוד הישראלי הפסיק לצחקק לרגע והסביר לי כי אמנם הנוף מטריף, אך ערכה הנדל"ני של השכונה לא יכול להרקיע בשל הקרבה למגרש ההומה ולכן הוא מתקשה להתרשם מהנוף...

הטורקים אומנם כבשו את וינה אבל מסביב רואים רק נחילים של קרואטים שהגיעו בהמוניהם. 5 שעות והם פה, בצהריים הם כבשו את כיכר הקתדרלה בעיר העתיקה ועכשיו הם הופכים את הטורקים לקומץ ועוצרים לתמונה למזכרת עם שוטרת אוסטרית מזדקנת על רקע מפל מים סוער בפאתי המגרש. לפני הכניסה פגשנו בספסרית כרטיסים נורבגית שזלזלה במיקומנו, מאחורי השער, ביציע הטורקי. יצאנו חירשים, בזים לנורבגית, עם הרבה חיבה לעם הטורקי ורעבים כרגיל לשווארמה. היום הבטיחו לנו שייקחו אותנו לאכול שניצל. הללויה! תיירים, הכינו מצלמותיכם!