שידורי יורו 2016: מה פתאום נזכרו לאהוב פה את צרפת?

ההתייצבות המוחלטת של התקשורת מאחורי נבחרת צרפת לא העידה על פרנקופיליות מוחבאת, אלא על רצון פאתטי להעמיד פנים שאנחנו דומים לאימפריה האירופאית ולא למדינה הקטנה יותר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

בימים כתיקונם, צרפת היא המדינה המערב-אירופאית הכי מושמצת בתרבות ובתקשורת הישראלית. את התושבים שלה מאשימים לחלופין באנטישמיות ובהרס שוק הנדל"ן בארץ, כשקורה משהו רע בשטחה ממהרים לשמוח לאיד, וגם נבחרת הכדורגל הלאומית אינה באופן מסורתי מחביבות המדיה, בטח לא יחסית לאנגליה והולנד, למשל.

אך בימים האחרונים, קרה משהו מוזר: פתאום אפשר היה לחשוב כי ערוץ 2 הפך ל-TF1 וצ'רלטון לפראנס 24, ועוד רגע גם היו מחליפים את "יציע העיתונות" ב"'אפוסטרוף". בכל המשדרים המקדימים עד ערב גמר היורו, שכחו כאן לחלוטין כי יש עוד נבחרת שמשחקת בו, התמקדו אך ורק בצרפת וחיבקו אותה כמו שז'ראר דפרדייה מחבק חביות שמפניה. שנסונים נשלפו מן הנפטלין, צבעי הטריקולור שטפו את המסך והכל כבר היה מוכן להקמת הבמות החגיגיות בחוף בוגרשוב והצבת פסל של גריזמן בעכו, עד שאדר התפרץ למסיבה.

לא צריך להיות דקארט או סארטר כדי להסביר את פרץ הפרנקופיליות הזה. הוא נובע, קודם כל, מן העובדה שבעיני התרבות הישראלית ולפי תפיסת העולם הקומיקסית שלה, פורטוגל מזוהה לחלוטין עם רונאלדו, הלוא הוא הארכי-נבל של גיבור-העל שלנו, מסי, ולכן יש להתייצב מאחורי כל מי שמסוגל לעצור את הדארת ווידר הזה. ויש גם עניין נוסף, מהותי יותר: אצלנו, אוהבים להתייצב בצד החזקים, ולא משנה מה חושבים על הצרפתים ביומיום, בעימות הספציפי הזה הם ניצבו כאימפריה, גם בשל איכות הנבחרת וגם בשל גודל ומרכזיות המדינה שהיא מייצגת.

שחקן נבחרת צרפת אנטואן גריזמן מול שחקן נבחרת פורטוגל סדריק (GettyImages)
עוד רגע היו בונים פסל שלו בעכו. אנתוני גריזמן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

פורטוגל, לעומת זאת, מי אלה בכלל פורטוגל? מדינה של פחות מתריסר מיליון תושבים, שלא משחקת תפקיד משמעותי במיוחד באירופה, וארון התארים של הנבחרת שלה היה מרוקן עד כה. בדיוק כמונו, כלומר, וישראל הקפידה מאז ומעולם להתנתק מזהותה האמיתית, להתנער משייכותה הלטינית-ים תיכונית ולדמיין שהיא חלק מה-G7.

אז לא פלא כי במקום לעודד את האנדרדוג ולשאוב השראה מניצחונו ההירואי, העדיפו כאן אמש להמעיט בערכו ככל האפשר, גם אחרי הניצחון. וכך, שמענו את שגיא כהן, זוכה פרס נובל למדע על תרומתו לחקר חוקיות ההסתברות, מבטיח כי אם ניתן לאדר לבעוט עוד מאה פעם את המצב הזה, הוא לא יצליח לשחזר את הגול. ואם היו מעמידים בסיטואציה דומה את ז'יניאק, חלוץ לא פחות קיקיוני ממנו, מי מבטיח לו שהכדור שלו לא היה פוגע בקורה שוב ושוב?

ההתנשאות הזו גם נובעת מכך שלאורך השנים, התעלמו כאן מן התרבויות של המדינות דוברות הספרדית והפורטוגזית, אף שהן מייצגות מספר אסטרונומי של תושבים. גם בגלל זה, לא ידעו כאן לעכל את הניצחון של פורטוגל. אם צרפת היתה מנצחת, כלי התקשורת היו ממהרים לנפנף בשירים של אידית פיאף, דימויים של באגט ויין וציטוטים של דה-גול. בפאדו, הסגנון המוזיקלי שמאפיין את ארצה של אלופת אירופה הטרייה, בקיאים פה הרבה פחות.

מעניין אגב שהזכייה הדרמטית של דנמרק דווקא כן התקבלה כאן בחום ועדיין זכורה לטובה, אבל זה אולי כי סקנדינבים תמיד העריצו כאן, עוד מימי ההתנדבויות בקיבוץ. יוון 2004 ופורטוגל 2016, בניגוד לכך, נתפסות פה כחלום רע, אולי דווקא בגלל שהמדינות הללו פחות רחוקות מאיתנו מאשר הארץ הצפונית, וכל הישג שלהן מחדד את העובדה הכואבת, כי עלינו להפסיק לדמיין שאנחנו חלק מן השושלת הקאפטינגית ולהתחיל לנשוא עינינו אל הארצות הלכאורה אטרקטיביות פחות, שלמעשה דומות לנו יותר.

- שחקן נבחרת פורטוגל כריסטיאנו רונאלדו חוגג עם חבריו (רויטרס)
תשמחו איתם, הם משלנו (צילום: רויטרס)

אגלי הזיעה שטפטפו הפועלים השחורים של פרננדו סנטוס לאחר עבודתם הסזיפית לא מצטלמים כמו מגדל אייפל, אבל גם זו דרך לנצח – ולבטח, זו הדרך היחידה שבה אנחנו, אם בכלל, אי פעם ננצח. קל לעם הספר ואומת הסטראט-אפ להתנשא על מי שהם רואים כחוטבי עצים ושואבי מים שגנבו את היורו מן האצילים הצרפתיים, אבל במקום לבטל אותם, עדיף ללמוד מהם.

זכייתה של פורטוגל הביאה לסיומו את מפעל השידורים של היורו, שאמנם היה השנה נרחב מאי פעם בשל התנפחות הטורניר, אך עדיין קטן יחסית בממדיו לעומת האתגר הטלוויזיוני המצפה בעוד כחודש לאנשי ערוץ הספורט, עת ייסעו לריו כדי לסקר את האולימפיאדה. אם הם רוצים להגיע קטנים ולצאת גדולים, מוטב כי הפעם לא ישכחו – אף פעם לא היינו צרפת; במקרה הטוב, אולי נהיה פעם פורטוגל.