המסורת היהודית

בני פילהאבר פתח בהרכב נבחרת ארצות הברית במשחק הידידות שלה מול ברזיל בתחילת השבוע האחרון ושיחק 70 דקות. סבו של פילהאבר נמלט מאוסטריה לברזיל כשהשלטון הנאצי החל לזקוף את ראשו והקשר נולד במדינה הדרום אמריקאית וחי בה עד גיל 6, אז עזבו הוריו לקליפורניה.

לפני כשנתיים, אחרי אליפות העולם לנבחרות צעירות, ויתר פילהאבר על השנתיים שנותרו לו במכללת UCLA וחתם בהמבורג הגרמנית. בקיץ האחרון נטל את מקל הנדודים ועבר לדרבי קאונטי מהפרמיירליג האנגלית. היום הוא אחד מהכדורגלנים היהודים הטובים בעולם, כולל הישראלים. פילהבאר כנראה כבר לא ישחק בישראל, אבל אנחנו עוד נשמע על עוד ועוד כדורגלנים יהודים שאולי כן יעשו עלייה.

בעולם ישנם עוד שחקנים יהודים טובים. לא רבים, אבל כאלו שיכולים היו להרים את ליגת העל שלנו, אבל אנחנו מתקשים לשים עליהם את היד. מכבי תל אביב החתימה את רודי חדד (ושילמה עליו הרבה מאוד כסף), אבל הוא טיפה בים שלא מעידה על הכלל. למה אנחנו לא מצליחים לגלות עוד שחקנים ברמה מספקת לליגה שלנו או סתם לא יודעים לקלוט אותם, זאת שאלה חשובה, במיוחד עבור ליגה דלה בשחקנים.

כשכלי התקשורת מדווחים על שחקן יהודי שמגיע למבחנים בקבוצה ישראלית, משהו נדלק אצל האוהדים. שחקן מחו"ל שלא ייחשב לזר בתוספת לתחושת "איך מצאנו אותו לפני כולם", יוצרים נוסחה קסומה ומסקרנת עבור כל אוהד, אלא שמתחת לפני השטח המצב זוהר הרבה פחות. יש לא מעט שחקנים יהודים בעולם, רובנו לא שמענו על כמות גדולה מהם ובכל רגע נתון עשוי אחד מהם לצוץ פתאום מאיזושהי ליגה עלומה, אבל עד שנגיע לגיז'רמו ישראלביץ' הבא, שחקן שהפך למוביל בליגת העל, עשוי לעבור עוד זמן רב.

לדודו דהאן, סקאוט שנדרש לא פעם לסוגיה הזאת, יש מספר תשובות לשאלה שהוצגה לעיל. "פעם בחודש מתקשרים אלי ומציעים לי אבוא לראות שחקן יהודי, או בעל שורשים יהודים", מספר דהאן, שעובד עם מספר לא מבוטל של קבוצות ברחבי אירופה, "תמיד יש איזה ישראלי שחושב שהוא מצא את דניאל בריאלובסקי הבא, אין כאן מערך סקאוטינג מדויק. ברגע שהם מגיעים לארץ זה נשמע רומנטי, אבל תכל'ס על כר הדשא זה לא פשוט. אף אחד לא עושה להם הנחות, ובישראל מצפים מכל נבחן לעלות על הדשא במשחק האימון הראשון ולתת שלישייה. להרבה שחקנים זה לא פשוט, הכדורגל בישראל מאוד קשה".

אולי התאים האפורים במוחותיהם של האדוקים שבצרכני הכדורגל הישראלי אוגרים את שמות הכדורגלנים היהודים שעברו כאן לרגע. דן אלברט פלוס, מייקל וורוויק ודניאל גרדינב הם חלק מרשימה של שחקנים שהציעו את עצמם באופן אישי או על ידי גורם אחר, נבחנו בקבוצות מליגת העל ונעלמו לאחר מכן. דייוי בידוק הגיע לישראל עם מספר לא קטן של קילוגרמים עודפים, נבחן בלא מעט קבוצות ושמע את ה"לא" על האודישנים הלא מוצלחים שלו, עד שבעונה שעברה אסף אותו פרדי דוד למכבי הרצליה.

"היו ויהיו שחקנים יהודים, אבל הטובים באמת לא יבואו לכאן", קובע דהאן, "אלו שלא מספיק טובים באים לפה ומדשדשים, הטובים לא יבואו לפה אף פעם והבינוניים משחקים בליגה גדולה בעולם ודורשים עבורם הרבה מאוד כסף, לכן הם לא תמיד מגיעים. השחקנים היהודים מהעולם הם לא איזה מכרה זהב שעוד לא עלו עליו".

כדורגלן יהודי עם רזומה יחסית מרשים שכן הגיע לישראל הוא ניקולס טאובר, שהעביר את עונת 2003/4 במכבי נתניה. "הגעתי לארגנטינה להשתלמות אצל קרלוס בילארדו, שאימן אז את אסטודיאנטס ואצל קרלוס ביאנקי בבוקה ג'וניורס", מספר גילי לנדאו, שהביא את השוער לקופסה, "לטאובר התוודעתי דרך סוכן בישראל ובילארדו המליץ לי עליו בחום. מדובר היה בבחור ברמה ובשוער אתלטי בצורה בלתי רגילה".

במחנה האימונים בקיץ טאובר הצטיין ובקבוצה היו בטוחים שהחתימו שוער שעתיד להיות מהטובים ביותר בליגה, אלא שעד מהרה החלו להישמע הביקורות. אוהדי מכבי נתניה זוכרים עד היום שוער נמוך וחלש מאוד בכדורי גובה, לא כזה שמתאים לקבוצה יומרנית כמו שלהם. התקשורת תרמה את חלקה ולמרות שלפרקים הציג יכולת מרשימה, טאובר עזב את ישראל לאחר עונה אחת.

"שוער שמשחק בליגה הראשונה בארגנטינה אמור להצליח בליגה הישראלית, אבל הוא כנראה לא התאקלם טוב", מאבחן לנדאו את הסיבות לכך שהעונה של טאובר הוגדרה ככישלון, "הוא היה צריך את הזמן שלו. יש שחקנים שישר נכנסים לקצב ולתדמית של הקבוצה ויש כאלו שלוקח להם יותר זמן. באופן עקרוני היה לו את הפוטנציאל להצליח פה, אבל אני חושב שזו דוגמה קלאסית לאחד שהיה צריך זמן התאקלמות ולא קיבל אותו. אובארוב ופולוקארוב התחילו רע במכבי תל אביב, היה לחץ של האוהדים והתקשורת על ההנהלה, אבל הסבלנות השתלמה בסופו של דבר".

גם יהודה ארם, פרשן ערוץ הספורט ומי שדאג להגעתו של פביאן גרימברג למכבי חיפה עוד בשנות ה-80, משוכנע שלסבלנות הישראלית הידועה יש חלק גדול באי ההצלחה של טאובר, כמו גם באלו של הרבה שחקנים זרים: "המילה 'שער' בספרדית היא אותה מילה כמו 'קשת'. על חלוצים שלא כובשים יש אמרה שגם אם היו שמים להם את הקשת שבשמיים הם לא היו מצליחים לבעוט לתוכה את הכדור. זה היה המצב של רוברטו קולאוטי בחצי השנה הראשונה שלו במכבי חיפה, אבל רוני לוי היה סבלני איתו ועל זה מגיע לו כל הקרדיט.

"גיז'רמו ישראלביץ' הוא היום אחד מהשחקנים הכי טובים בארץ, אבל בהתחלה הוא לא הצליח והיום במכבי חיפה, ששיחררה אותו, שוברים את הראש בכל פעם שרואים אותו. עם כל הכבוד שאני רוחש לכדורגל ולליגה הישראלים, שחקן ששיחק בליגה הראשונה בארגנטינה, אפילו פעם אחת, יכול לשחק פה עם רגל אחת קשורה. לפעמים יש שחקן שלא מתאים לסגנון של מאמן, אבל אתה לא יכול לוותר על שחקן טוב".

ב-2005 נערכה בישראל המכביה ה-17. עשרות שחקנים קיבלו הזדמנות להרשים, אבל לא עשו זאת. ארצות הברית סיימה כסגניתה של נבחרת הנוער של ישראל ושלחה את לאוניד קרופניק למכבי נתניה ואת מייקל ארוש לרומן קצרצר עם הפועל אשקלון. הפספוס הגדול של הישראלים היה ג'ונתן בורנשטיין, אז במכללת UCLA והיום מגינה השמאלי של צ'יבאס USA מליגת ה-MLS וחבר בסגל נבחרת ארצות הברית. את בורנשטיין קבוצות ישראליות כבר לא יוכלו להביא, אולי רק בית"ר ירושלים, אבל בינו לבין שחקנים אחרים ששיחקו במכביה, אלו שלא טובים מספיק בשביל לשחק בליגת העל הישראלית, ישנה תהום עמוקה ומיותמת כמעט לחלוטין משחקנים יהודים.

ישראלביץ' מילא את החלל כי הוא היה שחקן טוב מספיק בשביל הליגה, אבל לא גדול עליה. היום קשה למצוא שחקנים נוספים כאלו, וכשהם כבר מתגלים, קבוצותיהם דורשות עליהם הרבה מאוד כסף מהישראליות המתעניינות.

"כשעבדתי בבית"ר ירושלים נסעתי לראות את השחקן האוקראיני אנדריי אוברמקו", מספר דהאן, "פנינו אליו רק בגלל שהוא היה יהודי. הצענו עליו סכום גדול מאוד, אבל דינמו קייב לא רצתה לשמוע על זה. למרות שהיום אפשר להביא אותו לישראל בסכומים סבירים, אז הם רצו סכומים מאוד גבוהים כי זה היה אחרי אליפות אירופה לנבחרות צעירות, בה הוא שיחק במדי אוקראינה. להביא את שחקן כזה בכל כך הרבה כסף זה לא לעניין. רודי חדד, לדוגמה, לא שווה את מה ששילמו עליו. הופתעתי מאוד מהסכום שמכבי תל אביב שילמה עליו. לא מדובר בשחקן גדול, אלא בשחקן בינוני בליגה הצרפתית, לא כזה ששווה מיליון דולר".

על אריאל זלצר, ששמו עולה בישראל שוב ושוב, אומר דהאן דברים דומים: "הקבוצה שלו רצתה עליו הרבה כסף ואני טענתי שהוא לא שווה את הסכום שהם מבקשים. הסכומים שדורשים על השחקנים האלו הוא גדול ביותר, ואם הם כן שווים אז הם לא יבואו לפה. דניאל דה רידר וחואן פאבלו סורין, למשל, הם לא שחקנים שיגיעו לשחק פה. אריאל זלצר שיחק בשנה שעברה שני משחקים ואנחנו רודפים אחריו כבר שלוש-ארבע שנים".

לפני כשנתיים הגיע לארץ שחקן יהודי ארגנטינאי בשם לוקאס לישט (בתקשורת קראו לו אז ליכט). המגן השמאלי נבחן במכבי נתניה, אבל למרות שהגיע כשחקן בולט בחימנסיה לה פלאטה, קבוצת ליגה ראשונה בארגנטינה, בעיר היהלומים ויתרו על שירותיו. גם פלירטוט קצר עם עירוני קריית שמונה לא צלח ולישט, אחריו עקבה גם מכבי חיפה לפני כשלוש שנים, חזר לארגנטינה. בעונה שעברה עבר לחטאפה מהליגה הספרדית ובישראל יכולים רק לבכות על ההזדמנות שהוחמצה להחתים שחקן מצוין.

סבסטיאן רוזנטל ספג אש מכל זווית אפשרית בתקופה הקצרה בה שיחק במכבי פתח תקווה אשתקד, אבל היו אנשי מקצוע שטענו שאם יתנו לו זמן הוא יראה ניצוצות נדירים במחוזותינו. את הסבלנות הוא קיבל מאותה מכבי נתניה, שלא הייתה נבונה מספיק לשים את היד על לוקאס לישט ברגע שנחת בישראל, ושעכשיו נהנית משירותיו של הצ'יליאני היהודי, שמהווה שחקן סגל טוב מאוד ולא תופס משבצת של זר. שני המקרים הללו מחברים סיפור שלם.

הליגה כאן לא איכותית והרבה בגלל זה מאוד קשה, גם לשחקנים זרים ברמה הגבוהה ביותר. במקרה הזה הכדורגלנים היהודים לא שונים מהם בכלום. חוסר הסבלנות כלפי שחקנים, ביחד עם ההיצע הקטן והלא מבריק שיכול העם הנבחר לספק לליגה בארץ הקודש, עושים את שלהם. למרות הרומנטיקה והקסם הכרוכים בכך, קשה להאמין שנראה כאן בקרוב עוד גיז'רמו ישראלביץ'. בטח לא דניאל בריאלובסקי. דהאן היטיב להגדיר זאת במשפט אחד: "השחקנים היהודים הטובים ביותר לליגה שלנו הם הישראלים".